משכנות הרועים תקלה

בזה מאחר שדחה הראיה הראשונה איך חזר ובנה מה שהרס עכ"ל וכבר כתי' מאי דנלע"ד איברא דאי קשיא הא ק' כיון דמעיקרא כתב שמה שלא הזכיה שם המלוה כדי שלא יצטרך לכתיבה ומסי' או להרשאה א"כ ע"כ מיירי דידע המשתעבד למי שעבד עצמו א"כ מאי דחי להך דלויתי ממך ק' משום דהכיר פנים אל פנים וכו' דה"נ בנ"ד איכא למימ' מעשה אי הוה הכי הוה ולפי האמור אכתי לא תפשוט בעיין דהמתחייב לפרוע בעד חבירו לא ידע ולא יכיר בו אף בשעה שנמסר לו ולא דמי להך דהרא"ש ז"ל איברא מהך דמסיים ז"ל וכ"מ בשאול על מעשה גלית ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב לדוד ע"ה באותו ממון כדאמרינן במסכת סנהדרין דף ך' שקידש דוד באותה מלוה ושאול ס"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכו' עכ"ל ש"מ אע"פ שלא נתברר החיוב עד שהכה הפלשתי אפי"ה חל למפרע החוב ה"נ בנ"ד אע"פי שבשעה שיצא ערב לכל מי שילוה או ימכור לו ולא ידע אי מי זה ואיזהו כשלוה או קנה מתחייב ואין לחלק דשאני התם דבהך הנאה דמכה הפלשתי הזה אשר חרף מערכות אלהים חיים גמר ושעבד נפשיה אבל הכא לא דערב נמי אסמכתא הוא אלא דבההיא דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ועוד הכא בנ"ד שחייב עצמו מעכשו נסתלקה האסמכתא

וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל בחח"המ סי' ל"ח שנשאל על כיוצא בזה והשיב מהא דאמרי' בר"פ המדיר ויעמיד לה פרנס וכו' ופריך פרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד וכו' וכתב ע"ז הר"ן ז"ל דבכ"הג לאו שליחותיה קעביד ואינו חייב לפרוע וכו' עכ"ל וצ"לד לפ"ד הר"ן ז"ל מה בין זה לענין חיוב שאול לדוד הע"ה דהתם נמי לא יחד שום אדם ידוע ואיך נתחייב בזה והתם נמי לאו לשון ציווי אלא כל אשר יכנו קאמר ולשון כל השומע קולו הוא כמו והיה האיש אשר יכנו וגו' יעשרנו המלך וגו' הוא כמו יכתוב גט וכו' וזה אינו אלא ייעוד המכה ולא צואה על עושה ההכאה ועכ"ל דשאני לשון אינו מפסיד דלא עשה לשון חיוב כלל אבל גבי יעשרנו המלך וגו' משמע טפי דהוא לשון חיוב וראיתי למוהרשד"ם ז"ל שם שכתב ואע"פי שאין לחלק דדוקא התם דקא' אינו מפסיד לבד אבל בנ"ד וכו' אמנם כפי הנלע"ד אינו ברור כ"כ דהא בההוא דכל הזן לא אמרינן דאין חייב לפרוע אלא משום דלא קאמר יזון הא אמר יזון אפילו אמר לא יפסיד לבד חייב וכל טעמא דפטור אינו אלא משום דלא קא' בלשון ציווי וכו' עכ"ל ואח"הר דאי מהא לא ארייא דלא מפליג תלמוד דידן באומר הזן לאומר יזון אלא לענין איסור נדר דאי אמר יזון שהוא לשון ציווי. הו"ל שליחותיה קעביד ועבר על נדרו אבל האומר כל הזן לאו משום שליחות הוא ושרי ליה מריה אבל לאו למימרא דחיובא תלייא בהאי לישנא אלא דנלע"ד דהא בהא תלייא דאי שליחותיה קעביד בר תשלומין הוא ואי לאו שליחותיה קעביד פטיר ועטיר אבל לישנא דלא יפסיד נראה דאינו מעלה ואינו מוריד. וכתב עוד ז"ל איברא דמדברי הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סי' ט' נראה דמהני ואת"ל דמ"מ אפשר לצדד לחלק ולחייב מ"מ ידוע הוא דכלל יש לנו בדין המע"ה וכו' עכ"ל. ואח"ה אין בזה ספק לחלוק על תשובת הרא"ש ז"ל וראיותיו ואנן בדידן בתריה דמרן ומור"ם ז"ל גרירנא היכא דלא פליג אמרן ז"ל וכבר נתבאר שם בסי' ן' שהביא מורם ז"ל תשובת הרא"ש ז"ל לפסק הלכה ולדעת הסמ"ע גם היא דעת מרן ז"ל בסי' ס' ס"י ע"ש ועיין בש"ך סק"ט ע"ש וע"ע בסק"ח ומצאתי עוד למוהרשד"ם ז"ל שם בסי' ך' שכתב שהיה מפקפק בדין זה של ערב והראה לו אחד מרבני דורו תשובת הרא"ש ז"ל הלזו וכתב וגם כי נראה כי לא היה צריך ראיה הא לך מ"ש הריב"ה סי' ן' וכו' ויצא דין זה מפ' ג"פ ההוא שטר דנפיק וכו' עכ"ל וכבר כתבתי דהרא"ש גופיה מההיא דפ' ג"פ והך דשאול דמייתי בתר הכי עיין מ"ש הש"ך ז"ל סק"ט ולאביי דפליג אדרבא וס"ל דלא גבי ביה לא תק"ל הך דשאול דעיקר טעמו לאו משום דלא חל החיוב משום דלא הוכר שם המלוה דודאי בב"הג חייב אלא משום דחייש לנפילה וכמדובר שו"ר להתייר הגדול מוהרימ"ט ז"ל בתשו' חח"המ סי' כ"ג שעמד בתשו' הרא"ש ז"ל הלזו וכמו שהק' המש"ל ז"ל והבליע בנעימה מ"ש בעניו' והאריך בפרט זה והביא תשו' מוהרשד"ם ז"ל הנאמרים באמת והרחיב הדבור בפרטי הברירה וכל אביזרייהו ע"ע ועיין לה' כנ"הג ז"ל סי' תכ"ט בהג"הט אות ו' ובס' בעי חיי סי' פ"ט

(קה) ערב שאלה ראובן סרסור בפתח ערל א' והוא יודע דעת הערל אם דל ואם עשיר ושמעון היה מסתחר באחד מכפרי העיר כ"ח חדשים וביום ביאתו לעיר פגע בו הסרסור ואמ"ל שמעתי עליך שיש לך סחורה פ' רצונך שתמכרנה לערל לזמן מוגבל ויאותו בשומת הסחורה ובגבול הזמן ומסר לו הסחורה ההיא ולא עברו ימים מעטים והנה הערל ההוא בא עד השברים שבר אל שבר וטען שמעון על הסרסור כיון שהוא בקי בחדרי הערל במוצאיו ומובאיו וכל רז לא אניס ליה איך יעשה כזאת בישראל לרמותו ולהכשילו בפח יוקשים משגא עור בדרך לאבד ממון חבירו ולהרויח דמי הסרסרות ויש לו עדים שראובן הסרסור כבר היה יודע שהערל שבור היה מעיקרא והו"ל כמזיק בידים וחייב מדינא דגרמי יורה המורה לצדקה הנה שכרו אתו לא יחרוך רמיה צידו ותהי האמת נהדר"ת ויבא שכמ"ה

תשובה בראש כל מראין תא ואחוינך הא דגרסי' בפ' הגוזל דף צ"ט המראה דינר לשלחני תני חדא אומן פטור הדיוט חייב ות"ח בין אומן בין הדיוט חייב אמ' רב פפא כי תניא אומן פטור הדיוט חייב וכו' דלא צריכי למגמר כלל ובתר הכי מייתי עובדא דר"ח דלא צריך למגמר וחייב עצמו לפנים משורת הדין והדר מייתי דר"ל אחוי דינרא לר"א אמר מעלייא הוא אמ"ל חזי דעל דידך קא סמיכנא אמ"ל כי סמכת עלי מאי למימרא דאי אשתכח בישא בעי לאחלופי וכו' וכתבו התוס' בד"ה אחוי דינר לר' אלעזר וז"ל אכתי הוה צריך למגמר דאי לא הוה צריך למגמר לא צריך וכו' אע"ג דלא אמר הוה מחייב אי לאו דהוה צריך למגמר וכו' עכ"ל ולא הבינותי זה דאדרבא מ"ש דאע"פי דלא צריך למגמר ובדין הוא דפטור הא מיהא אי אמ"ל ע"ד סמכינן מחייב וכבר ראיתי למהרש"א ז"ל שחלק עליהם בזה וכו' ויש סעד לדבריהם ז"ל מדלא מוקי להנך תנויי דסתרן אידי ואידי בדלא צריכי למגמר דהשתא הו"ל אומן דקתני בהך תנויי בחדא שריין אלא הך דקתני אומן חייב בדא"ל ע"ד קסמיכנא ועוד כי פריך לר"ח מדלא הוה צריך למגמר ופטור משמע דאי הוה צריך למגמר חייב ואע"ג דלא אמר ליה ע"ד קא סמכינן ש"מ בבקי דלא צריך למגמר אע"ג דאמר ליה ע"ד קס מכינן