משכנות הרועים תקיב

סופרי הדיינים שהיו רגילים לכתוב השטרות בזמן חכמי התלמוד והם בקיאים ברוב הדינים וכו' הריב"ש ז"ל סי' שע"א עש"כ מזה מזת ושוב: מצאתי דמלתיה דהרב ז"ל לאו כ"ע מודו בה וכבר נתבאר בכנ"הג סי' רל"ה אות כ"ג וכ"ד בהגהב"י עש"ב וע"ע במה"ק סי' מ"ב בהגהב"י אות י"ב ועיין בתשו' הרב כרם שלמה ז"ל בח"מ סימן א' באריכות

(לז) עדות. מה שטען לחבירו שיודע לו עדות והלה כופר בו אינו חייב שבועה הרב"ח ז"ל ריש סי' כ"ח וסי' פ"ז ס"ס ט"ל ודלא כריא"ז ועיין בתשו' מים רבים חלק ח"המ סי' א' ועיין בשו"ת הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' ט"ו מה שהאריך בפרט זה שכתב שהריב"ש ז"ל נהג להשביע את העדים וכן בארצות אדום ע"ש ממנו תוצאות חיים ועיין כנ"הג חח"מ מה"ק סימן פ"ז בהג"הט אות נ"ט ועיין בשו"ת בית יהודה למוהר"י עייאש ז"ל חח"מ סי' ה' אות ח' וסימן ח"ן ע"ש

(לח) עדות. ב"ד של שלשה א' דגמיר וב' דלא גמירי כלל שישבו לדון וקבלו עדות לחובתו של ראובן שלא בפניו וגם שלשתם יחד הם שונאיו של ראובן חמירא גופה של קבלת עדות מגופה של דיינות ובעינן שלשה מומחין ואפי' בדיעבד ואפילו החולקים על זה בדבר ערוה יודו דבעינן שלשה מומחין אפי' דיעבד ואפילו שיש חולקים בזה יכול ראובן לומר קים לי דבעי' ג' דגמירי אפילו בדיעבד ולכ"ע ועוד שכל העדים שקבלו ע"ז הענין נמצאו פסולי עדות מעבירות חמורות שיש בידם ומכאן מודעא על מה שטוען ר' שהם שונאיו כל הג' דיינים דאף דאינו נאמן הבע"ד לומר שהם שונאיו בנ"ד מיחש מיהא חיישינן וא"כ אין דינם של ב"ד הללו דין אפילו בדיעבד ה' כרם שלמה ז"ל בח' ח"מ סי' ג' דף קט"ו ע"א

(טל) עדות. עיין בש' כרם שלמה בחי"ד סי' י"א ובחלק א"הע סי' ל"א ונ"א

(מ) עדות. מי שתבע את היורשים שמורישם חייב לו מנה ועד א' מעידו בזה לא אמרינן בכ"הג מתוך שאינו יכול להשבע משלם עיין כנ"הג סי' נ"א בהג"הט אות ח'

(מא) עדות נשים נאמנים בעדו' דם בתולים מהר"ם מינץ ז"ל כנ"הג מה"ק סי' ל"ז בהגהב"י אות י"ב ע"ש ואין ספר זה מצוי בידי יען נסתפקתי כיון דעדות נשים כמאן דליתא והכא האמינו א"כ אפילו אחת מהנה או"ד כהלכת גוברין בעינן ואין עדות פחות מב' וצ"ע. ומהך דנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך דאיפליגו בה רבוותא דאיכא מ"ד דוקא במקום דיין או עד א' דליכא אלא חדא לריעותא אבל במקום שנים לא דהו"ל תרתי לריעותא קרוב ואחד וע"כ לא פליגי אלא בדקבלום בלא קנין אלא שכבר נגמר הדין אבל אם קנו מידם אהני אפילו איכא תרתי לריעותא וכמו שמבואר כל זה בגמ' ופוסקי' סימן כ"ב וא"כ בנ"ד דמהני עדות נשים לכתחלה הו"ל כפסול וקנו מידו דמהני אפילו דאיכא תרתי לריעותא אלא דאכתי איכא למימר דשאני קרוב דבר עדות הוא אלא גזרתו עומדת לעומתו יען היותו קרוב וכשר הוא לעדות שאר בני עלמא משא"כ באשה דלאו בתור' עדות היא ואע"פ שהרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' סנהדרין כתב שאר הפסולים מחמת עבירה ישנם בכלל הקבלה ע"כ מ"מ בני עדות הם ולכי מהדרי בתשובה שפיר בני עדות נינהו כי לא בנשים וא"כ הדרא בעיין לדוכתה ועיין שו"ת מוהרי"ט ז"ל ח"א סו' נ"ב ועיין כנ"הג ח"המ סי' כ"ט וע"ע סי' ל' בהג"הט אות י' והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות דין ב' ובש"ע א"הע סי' קנ"א דאפילו אשת אחת נאמנת על העדאת השתי שערות ובמור"ם ז"ל ס"סי ל"ה והרב בית דוד ז"ל סי' י"ו ע"ש

וראיתי למהר"י ז"ל והביאו הרב"י ז"ל שם שכתב וז"ל בא מעשה לפני. הר"י ע"כ מצאתי וחבל ע"ד)

(מב) עדות. ראובן צוה לסופרים. לכתוב לו שטר על שמעון וכשהראה אותו להמורה בהוראה דקדק בו ומצאו שאינו עולה ע"פ הדין וקרא החכם לסופרים ואמר להם ששמעון צוה להם שיכתבו לו שטר. העולה ע"פ האמת והצדק וכפי קוצר ידיעתנו נראה לנו שזה הוא שטר כשר ומעולה ונסתפק החכם אם יכולים לחזור ולכתוב שטר אחר. כהוגן בלי ידיעת שמעון ובקנין מחדש כיון שכבר עשו שליחותן ואמרינן בפרק ג"פ דף קע"א עדים שעשו שליחותם אינם חוזרים וכותבים אלא דאלימי ע"ש אלא דבגטין דס"ב אמרי' דסבר ר"ש למימר עשו שליחות ואותביה אספא לא אמר להו ה"נ דכוותה ואע"ג דבנ"ד כבר נמסר ביד בעלים וסלוקי סליק להו לשלוחים כדאיתא התם מ"מ כיון דאמ"ל כתבו וחתמו ותנו ביד פ' איכא למימר עד שתהא נתינה כראוי ליפות את כחו והאי נתינה לא חשיבא נתינה אלא חספא בעלמא ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל שהביא הטור ז"ל סי' מ"ט ותשו' הרשב"א ז"ל שהביא מרן בב"י שם הלא המה נדפסה בח"ג סי' י"ב וי"ג ועיין בסמ"ע והש"ך ז"ל שם ובסי' ע"א

(מג) עדות. עידי קידושין אם צריכים דרישה וחקירה כדיני נפשות עיין שו"ת מוהרי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ח ומוהריט"ץ ז"ל סימן כ"ט וסי' ד"ן כנ"הג א"הע סי' מ"ב ויד אהרן לשם וכנ"הג ח"מ סי' ל"ו באריכות ומוהרח"ש בתשו' סי' ל"ד ושו"ת ה' דברי יוסף ז"ל סי' ט"ו

(מד) עדות עדים ששלחו עדותן לב"ד בכת"י אין דנין עפ"י אותה עדות ודלא בר"ת ז"ל דמכשיר עיין סי' כ"ח סי"א ע"ש ורחימו דנפשין ראב"ן בן מלך מלכי צדק מוה"ר המופלא נר"ו הקשה לדעת ר"ת מאותה שאמרו בשבועות דף למ"ד אמ"ר צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מניה לא ליזיל וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וכו' דישלח דבורא בכת"י ובאיסורא נמי אמאי אזי"ל לקיים לאפרושי מאיסורא או להתיר וישלח עדותו בכת"י ובו בפרק תירץ מוה"ר נר"ו כיון דליתיה בכפיה גבי האי דינא דזוטר מניה חשיב לאו בר הגדה הוא והו"ל כאלם דאמעוט כיון דאינו ראוי לבילה א"ד בן הרב נר"ו. ולע"ד לבי מהסם בה כיון דאיתיה במל"ת דאיסורא ולגבי דלאו. דזוטר מניה היכי קרינן ביה לאו בר הגדה. והנלע"ד דר"ת ז"ל סובר כדעת הרא"ש ז"ל ודעמיה דבהך דמצא שק או קופה דמייתי מינה תלמודא בשבועות דקתני בזקן ואינה לפי כבודו דמתעלם סובר הרא"ש ז"ל דאסור להחזיר דקא מזלזל. בכבודו עיין בפ' אלו מציאות שם בהרא"ש ז"ל. גם הרב כנ"הג הביא דעת זו משם הרדב"ז ז"ל דהיינו הא דקאמר דבממונא לא ליזיל ר"ל אסור לילך אבל באיסורא מותר לילך דאין זה ביזוי לו