משכנות הרועים תקיג

דאין חכמה וכו' אבל אה"נ דמצי לשלוח כת"י לדעת ר"ת ז"ל

ואחז"ר נראה בעליל ס' האורו"ת לה' מוהרי"א ז"ל ולשם כתב קרוב למאי דכתיבנא ושלא כדעת מוה"ר נר"ו למימרא דשפיר קרינן ביה ראוי לבילה וע"ש מה שתירץ וכעת ראיתי להרשב"ש ז"ל בס' תיקון סופרים שבס' יבין שמועה להרשב"ץ ז"ל שהקשה על סברת ר"ת ז"ל כמו שהקשה אחינו בן הרב נר"ו הנז' ע"ש

(מה) עדות . נשאלתי בדבר קידושין לחוות דעתי קל"ה כמות שהיא הלא זה הדבר ראובן עמד ושידך בתו בפומבי ואחר ימים קרוב לעשרה חדשים ויותר קרא ערער שמעון באמור אליהם שקרוב לשלשה שנים מקודשת היא לו בעדים והביא עד א' וכה דיבר שקרוב לשלשה שנים נכנס לחצר אבי הנערה הלזו ומצא בה שמ' המערער ועמו ב' אנשים ושא"ל אותם האנשים אמור בס"ט לשמעון שנתן קידו' לבת ראובן ושאל את פיהם בגופא דעובדא היכי הוה והם השיבוהו שאמרנו לשמעון עד מתי מאנת לקחת אשה כדרך כל הארץ השיב המערער לא מצא ההוגנת לו אמ"ל הרי. בת ראובן לפניך תן לה הקידושין וישב אותם המערער כי אפס כסף אבל יש טבעת של נחשת אי מהניא לקידושין הריני מוכן לתת לה קידושין ויענוהו ודאי מהניא לקידושין ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת ראובן אז אמרה הבת מה טיבן של קידושין ומה עניינם אמ"ל דע לך אם תקבל כסף או ד"א ויאמר לך בפנינו הרי את מקודשת וכו' הרי את אשתו לכל דבר וזר לא ימשול בך וחזרה ושאלה אם טבעת של נחושת תספיק לזה ואמרו לה כן ואז עמד שמעון המערער ונתן הטבעת לבת ראובן וקדשה בו וכששמע העד כל האמור אמר לשמעון הבא לנו מזמרת הארץ ונאכל לשמחת קידושין וירץ הנער ויביא תמרים מהשוק ובעוד הנער בחוץ יצא אחד מהעדים ויתן את התמרים לפני העד הנשאר מהזוג ובפני העד הזה והנשאר מהתמרים נתן לבת דאובן וכשלקחה התמרים מהנער אמ"ל לשם קידושין ואמ"ל העד הנשאר מה לך בקידושין אלו והלא כבר היא מקודשת לך ויען ויאמר יען בו בפעם לא נמצא העד הלזה הוספתי לה קידושין אחרים כל זה דיבר העד אשר העיד בפני ב"ד של ג' בכפר נאב"ל וזה נוסח קב"ע דידהו ועכשו מתו השני עדים האחרים והבת צועקת מר כי להד"מ ושכמ"ה

תשובה ראשית מאמר נחזי אנן בעדות העד הזה שאומר בפניו ובפני חבירו אי חשיבא כעד א' לבר וקי"ל כמ"ד. עד אחד בקידושין אין חוששין לו כלל וכמבואר בדברי הפוסקים הובאו בב"י א"הע סי' מ"ב ע"ש באר"ש טובה ורחבה וא"כ א"נ קאמר דער אחר היה עמו בו בפרק איהו גופיה דקאמר הכי ואכתי כולה מלתא דסהדותא אפומא דחד סהדא קיימא או דילמא כיון דקא מסהיד דאיכא בהדיה סהדא אחרינא הו"ל כהוחזקה בא"א ע"י שניהם ואמרי' בכתובות דכ"ג אהא דתנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואוקמה אביי בע"א ותרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוי חד והק' התוס' דאמאי לא תנשא לכתחלה ע"ש ומה מאד נפלאתי על רש"י ז"ל דבאוקמתא דרב אשי דלקמיה כתב וז"ל ואפי"ה לא תנשא משום לזות. שפתיים עכ"ל דאמאי לא קאמר הכי באוקמתא דאביי וכדק"ל להתוס' נהי דאיכא למימר דבהך דאר"י לעיל התם דשנים אומרים מת וכו' דתרגמה נמי אביי בע"א והק' דאמאי לא תנשא לכתחלה ומשני כדר"א משום לזות שפתים וכו' וא"כ כבר מלתא אמורה באידך דאביי ולא אצטריך ליה לגלויי רש"י ז"ל אלא במלתא דרב אשי דס"ס הו"ל לרש"י ז"ל למכתב גבי מלתיה דאביי כדמשני וכן לר"א ועוד ליכא טעמא דלזות שפתים אלא בהיתה א"א ועד א' אומר שמת בעלה או נתגרשה אבל קידושין בעד א' לאו כלום הוא כי ע"כ נלע"ד דרש"י גורס רב פפא וכגירסת הרא"ש ז"ל ומשו"ה לא קאמר כלל משום דרב פפא אית ליה דעד א' בקידושין חוששין לו כדאיתא בקידושין דף ס"ה ע"ש ואע"ג דהכא ריע דהא איכא חד סהדא דמכחיש ליה ובכן מ"ש התוס' ז"ל לא הוה צריך לה"ט ע"ש בד"ה ותרוייהו וכו' לק"מ

ואתה דע לך דמ"ש התוס' ולא הוה צריך להאי טעמא וכו' ר"ל דאמאי נקט דתרוייהו בפנויה קא מסהדי כי היכי דתהוי עדותם מוכחשת בקידושין כי ליכא הכחשה נמי אלא דעד א' אומר נתקדשה וא"נ קאמר דעד אחר היה עמו לא תצא שאין דבר שבערוה פחות משנים ובשלמא אי מיירי הברייתא בתנשא לכתחלה אמטו להכי אצטריך למתני דאיכא הכחשה למשרי לכתחלה דבלא"ה. הוה חיישי' ולכתחלה לא תנשא אלא השתא כיון דברייתא בנשאת כבר מתנייא ולענין שלא תצא נחתא מאי ארייא דנקט הכחשה ואהא ק"ל ז"ל אבל תימא כיון דמיירי בהכחשה אע"ג דקאמר נתקדשה בפני ובפני עד אחר אמאי לא תנשא לכתחלה

וראיתי להרב ח"ה ז"ל דדייק דכיון דאינהו ז"ל על מבוכה זו ישבו דאמאי אצטריך למנקט חזקה דליהוי. הכחשה אמאי נקטו בדבריהם דוחקא דהיינו הכחשה וחי' כדכתי' וכן דעת הרב בית שמואל ז"ל סי' מ"ב וסי' מ"ז מכוונת התוס' הניתנים למעלה וכבר מלתא אמורה

וחזיתיה להר"ן ז"ל דק"ל בפשיטות דאמאי אצטריך לטעמא דאידך אומר לא נתקדשה דתידוק דבלא אמר כלום אסרינן לה אפומיה דאמרי' נתקדשה ואמאי עד א' בקידושין לאו כלום הוא דאין דבר שבערוה וכו' דכיון דטעמא משו"ה הוא משמע אפילו אמר נתקדשה בפני ובפני אחר לאו כלום הוא וכו' עכ"ל והיינו דלאו שינויא על קו' התוס' דמ"ה נקט ה"ט דאפילו אמר וכו' חדא דלא משתמען ומוכחן מלוהי בהאי ועוד מאי קאמר בתר הכי תי' הרמב"ן ז"ל דמשמע דעד השתא בסגנון התוס' קאי מדלא כתב והרמב"ן ז"ל תירץ וכו' דוק דעת שפתיו ברור מללו דא"נ דקמסהיד דקאי דידיה וסהדא אחרינא הוה בהדיה כשנתקדשה תנשא לכתחלה. וכן בקדש חזיתי לרב"א ז"ל במקו' דכתב כן משם הריטב"א ז"ל וז"ל ואע"פ שאמר שנתקדשה בפניהם אינו כלום וכדאיתא. בקידושין במתני' דחבילה וכו' ע"ש ביאור דבריו דהתם בקידושין פריך למ"ד דנתקדשה בפני עד א' אין חוששין לו מהך דחבילה ולא משני בעד אחד אומר נתקדשה בפניו ובפני עד אחר ונלע"ד דהו"מ נמי לאתויי ממאי דפריך ליה התם מאומר לאשה קדשהיך דאסור בקרובותיה דלא אוקמה בעד א' ואומר אחר היה עמו ואפשר דמהא לא ארייא דהש"ס חידושא טפי ניחא ליה לאשמו' דאע"ג דאפילו חד: סהדא ליתיה קמן אפילו הכי אסור בקרובותיה ולישנא דברייתא משתמע טפי הכי דתלייא מלתא בעקימת שפתיים ההוא אמר הן ולא הוה בידיה