משכנות הרועים תצט

לפיסול מחמת ממון ושכן היה סובר מוהר"ם ז"ל ושוב חזר בו מוהר"ם ז"ל לפי שמצא תירוץ אחר דלגבי עדות ל"ש לן בין פיסול הגוף לפיסול דממון דלכלהו לא מהני סילוק ועתה כשלמדנו בתרא דקדק בסוגיא זו שתירוץ זה אינו דוקא כ"א לשמואל שאמר שותף מעיד על ידי סילוק מדתניא אין דנין ואין מביאין ראיה אלמא דאין הסילוק מועיל וקשה לשמואל ומשני לעולם סילוק מועיל כדקאמר שמואל ושאני התם דלשמיעה קאי ואי אפשר להסתלק מהנאתו. והא דקאמר ולדיינו משום דנקט רישא דברייתא דקתני אין דנין ואין חילוק בין דין לעדות עכ"ל בקיצור ולשם בסי' ב' כתב דאין סילוק מועיל אלא בדין ולא בעדות והביא דעת הר"ש דס"ל דאפילו לגבי עדות מועיל הסילוק ושכן היה דן רבי' מאיר ז"ל ואח"ך חזר בו שמצא תי' אחר ע"ש. ולשם בסי' ג' פסיק ותני דמהני סילוק לגבי עדים מהך סוגיית דחזקת ע"ש ולשם בסי' ד' סי"ד ע"ש גם בכלל ג' סי' י"ג כתב בפשיטו' דסילוק מועיל בין לדין בין לעדות דתלמודא דפריך ולסליקו תרי וכו' כולה שמעתתא בעדים קיימא אלא משום דפיסול ממון הוא לא בעינן תחלתו בכשרות ע"ש כי שם בכלל נ"ח סי' ג' כ' דהסילוק מועיל בין לדין בין לעדות וכ"כ לשם בסי' ח' ע"ש גם שם בפרק חזקת לא העתיק אלא תי' ר"י וכבר כתב בתשובה שם שמסכת בתרא למד באחרונה ועוד סמך מהטור שכת' בסי' ל"ג תי' ר"י לחלק בין פיסול הגוף לפיסול הממון ע"ש וכ"כ ג"כ בכלל ו' סי' ט"ו ע"ש הראת לדעת שאותה תשובה שהסכים בה עם ר"מ ז"ל היא משנה ראשונה וכל שאר התשובה שהבאתי ופסקיו הן הנה במשנה אחרונה וכ"ה בפסקי הרא"ש ז"ל שם ופסקי תוס' ע"ש

ואתה דע לך דהא דמותיב הש"ס וכי מסלק נפשיה מי מסתלק והתניא וכו' הא דפשיטא ליה לתלמודא דלא מהני סילוק פירשב"ם ז"ל משום דחיישינן לקנוניא שאחר שיסלק עצמו מן השדה כדי שיעיד לו עליה יחזור לשותפותו וה"ט דבריית' דקתני אין דנין וכו' ואין מביאין ראיה מאנשי אות' העיר דשאני ס"ת דאי אפשר להסתלק אבל בשאר מילי מצי להסתלק ש"מ היינו דשמעי' ממלתיה דשמואל דלא חיישינן לקנוניא וכ"כ הנמק"י ז"ל ומצאתי במקובצת לשם אהא דמשני תלמודא דקבל עליה אחריות וכו' דק"ל דניחוש לקנוניא שמא יסתלק כדי שיעיד ויחזור עמו בקרקע ותי' דכל שאין לו בו עכשו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששין לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם עכ"ל ונלע"ד אח"המ דאין הנדון דומה לראיה דודאי חזקת כל אדם שאינו שכור ומהיכא תיתי לפסול שטר כשר שבידו של אדם מפני חששא זו אבל בשדה שהיא שלו ודינא הוא דפסול להעיד עליה אלא שהוא מסלק עצמו ממנה איכא למיחש דילמא עבדו קנוניא ביניהם ולשיטה זו צריכים לדעת היכי מפרש מאי דמותיב לה וכי מסלק נפשיה מי מסתלק וכו' כיון דכבר פשיטא ליה דלא חיישינן לקנוניא. ונראה פשוט דהא דפריך מדקתני אין מביאין ראיה ש"מ דחיישינן לקנוניא ולא אמ' כיון שנסתלק עכשו ונסתלקו נגיעתו דא"ה לסליקו תרי מנייהו ולדיינו ועוד נראה דמפרש כמו שמפרש בעליות שהביא במקו' לשם דס"ל דאין הסילוק מועיל עכשו דחשבינן ליה כאילו לא היתה שלו מעיקרא וכו' עכ"ל. ופי' שם עוד דקו' הש"ס דלסליקו תרי מנייהו ויעידו וג' לדיינו ע"ש ולפי"ז דעת הרב ז"ל לפום מאי דמתרץ שאני ס"ת דלשמיעה קאי אבל בשאר מילי מהני הסילוק בין לדין בין לעדות אע"ג דהשתא הוא דקא מסלק נפשיה והק' עוד דהיכי מהני סילוק והא בעינן תחילתו בכשרות וכדק"ל להתוס' ושאר רבוותא ז"ל ותי' משם הראב"ד ז"ל דדוקא בפיסול מחמת קורבה אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדות וכי מסלקי חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עכ"ל והנה הרב הלבוש ז"ל בריש סי' ל"ז כתב דטעם פיסול עדים מחמת הנאה לאו משום דחשדינן להו אלא משום דהוי מעיד לעצמו ואדם קרוב אצל עצמו והרב סמ"ע ז"ל חלק עליו דלא הוי אלא משום חשדא ואחריו נמשך הש"ך ז"ל וזהו דעת הראב"ד כמדובר והרב מוהריב"ל ז"ל מסתפק בטעמו של דבר אי משום חשדא או משום דאדם קרוב אצל עצמו ובפלוגתא דרבנן הלבוש והסמ"ע ז"ל כמ"ש הכנ"הג ז"ל שם. ונ"מ בין שני הטעמים הללו יראה לי דלמ"ד משום חשדא לא פסלינן להו אלא מדרבנן אבל למ"ד משום דאדם קרוב אצל עצמו פסלינן להו מדאורייתא ולקמן אות ש' סי' ט"ז כתבתי משם הרב החסיד זיע"א בקונטריס ארעא דרבנן אות תל"א שהרב מוהריב"ל מסתפק בזה וכעת אין תשו' מהריב"ל ז"ל מצויות אצלי לראות שרשן של דברים. איך שיהיה דעת הראב"ד ז"ל דבפיסול ממון הסילוק בין לדין בין לעדות ומשם הר"י בן מיגאס ז"ל בחידושיו כתב וז"ל ולענין סילוק נפשייהו וכו' דוקא בס"ת לא מצי מסלקי אבל מידי אחרינא אע"ג דהשתא מסלקי נפשייהו מסהדי ע"כ קיצור דבריו ז"ל ואתה תחזה כמה מרבוותא סברי מרנן דאע"ג דהשתא הוא דמסלקי נפשייהו כשרים לעדות:

וראיתי להרמ"ה ז"ל בשיטתו הנדפסת מחדש לשם סי' אחר שהעתיק הסוגיא הלזו כתב ושמעינן מהכא דכל דהוי סהדא נוגע בעדות אפי' בדרך רחוקה ביותר דאית ליה הנאה פסול לאסהודי בה וכו' ע"ע וכ"כ רבינו ז"ל בפ' ט"ז מהלכות עדות דין ד' וכתב עוד וז"ל ושמעינן נמי השותפין לא מצי לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מניה וכו' ודוקא דהויא תחלתו וסופו בכשרות כגון דזבנינהו לתרוייהו לההוא מדעם שאם מעלמא נפיק מערער עלויה דההוא מדעם דידיה הוא דלא ליזיל האי שותף ולסהיד ליה לשותפיה דהאי מדעם דמוכר הוא דהו"ל נוגע בעדות אלא היכא דמסתלק מניה הו"ל תחלתו וסופו בכשרות דהא מעיקר' בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגווה כלל דאכתי ברשות מארה הוא קאי וכו' אבל היכא דהוי תחלתו בפסלות כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה דכי זבנה שותפיה לתרוייהו זבנה דאשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוא אע"ג דסופו בכשרות פסול כדאמרינן בפרק י"כ גבי פיסול קרובים ש ופיסול נוגע בעדות נמי כפיסול קורבא דמי דקי"ל דקרוב אדם אצל עצמו וכו' עכ"ל מדבריו אלה משמע דס"ל כדעת הלבוש דלאו משום חשדא אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכדכתי' וכתב עוד ז"ל וכ"ש דהתם סתמא קאמר עד שתהא תחלתן וסופן בכשרות משמע דהכין דינא בכלהו אנפין דפיסולי עדות וכו' עכ"ל הרואה יראה דכל הך ברייתא בפיסולי הגוף ובפיסול קורבא מתניא ולא בפיסולי נגיעת ממון כלל ועוד דלפ"ד הגאון ז"ל מאי מותיב מינה התם למ"ד בקרקע יכול להעיד אע"פי שעדיין לא נתפתח וכו' והיינו מדמהדר תנא למתני זה הכלל כל שתחלתו וכו' דמרישא שמעינן ליה כדפי' רשב"ם ז"ל שם ע"ע לימא ליה דאתא לאתויי פסול מחמת ממון דבעי' נמי בהו עד