משכנות הרועים תצח

זאת אשיב עיקרא דהאי מלתא איתא בפ' חזקת דמ"ב אמר שמואל השותפין וכו' ומעידין זה ע"ז ופירשב"ם ז"ל ומעידין זה על חלקו של זה להעמידו בידו אם בא אחר מן השוק לערער עליו וכו' עכ"ל ופריך אמאי נוגעים בעדות הם ופירשב"ם ז"ל דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מהשדה יפסידו שניהם ונמצא דלעצמו מעיד עכ"ל וראיתי במקו' שהק' משם הרשב"א ז"ל דלשון נוגעים דקאמר קשה דהא בעלי דבר הוא ומעיד לעצמו ואינו נוגע בעדות ותי' דאורחא דמלת' הוא דמרגיש בתירוץ שיוכל המתרץ לתרץ דהיינו שמסתלק ממנו ונותנה לחבירו ולפיכך מק' ואזיל דלשון נוגע בעדות דקאמר וכדמקשה בסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו וכו' עכ"ל וראויין הדברים למי שאמרן אלא דאשכחינן בעדות לעצמן וקאמר בהאי לישנא כדאיתא בקידושין דף מ"ג אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכו' וכן בד"מ ופריך הני נוגעים בעדות נינהו ע"ש אע"ג דלעצמן הם מעידין וקאמר כהאי לישנא וכן בר"פ חזקת דף כ"ט גבי מאן מסהיד שכבי ופריך הני נוגעים בעדות נינהו וכו' דהתם נמי נגיעה בעלמא הוא דאיכא ועיין במקו' לשם מ"ש משם הרשב"א ז"ל והדר פריך וכי מסלק נפשיה מניה מי מסתלק והתניא בני העיר שנגנב ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואם איתא לסלקו בי תרי מנייהו ולדיינו וכו' מדברי רשב"ם ז"ל שכתב בד"ה דלשמיעה וכו' וז"ל ואינו יכול לסלק עצמו שלא יהיה נוגע בעדות וכו' עכ"ל משמע דמפרש דלסליקו תרי סהדי מנייהו ולדיינו בדייני עיר אחרת ולפי"ז סובר דאפילו להעיד יכול לסלק עצמו ולהעיד ול"ש לן בין עדות לדין ומדברי רשב"ם ז"ל מוכח דפשיטא ליה דמהני סלוק לדיינים טפי מהעדים ממ"ש בד"ה מי. מסתלק וכו' וז"ל מי הוי סלוק גמור אפילו לגבי עדות דלא הוי נוגע בעדות כלל ויכול להעיד עכ"ל מדכתב אפילו לגבי עדות משמע כ"ש לגבי דין והתניא דאפילו לגבי דין קתני אין דנין והא דפריך מעדות ולא מדין כר"ש משום דאמילתיה דשמואל קאי דאמרה לשמעתתיה גבי עדות השותפי' וראיתי להתוס' ז"ל שהקשו דהיכי מהני סילוק והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות והכא תחלתו בפסלות וכו' ע"ש

ואנכי לא ידעתי מ"ט ל"ק ליה אמלתיה דשמואל דאוקים לה בכותב לו דין ודברים אין לי וכו' דהוי תחלתו בפסלות ולקמן יתבאר בס"ד ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין הפסלות תלוי בגוף אלא בממון עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפסקיו ע"ש ויראה טעם לדבריהם ז"ל דבשלמא בפיסול קורבה לית ביה תקנתא אבל בפיסול ממון כיון דמצי מסתלק חשבינן ליה מעיקרא כאילו מסולק ועומד אמנם מדברי התוס' בפ' בא סימן דף ן' בד"ה ור"מ היא וכו' דהק' אהא דפריך בפרק חזקת ולסליקו וכו' דבעינן תחלתו בכשרות כדקי"ל הכא וכתבו ע"ז וכ"ת לדין כשר טפי כל הכשר לדון כשר להעיד וקו' זו היא לפי' תי' קמא דמתניתין מציא אתיא כרבנן וכמ"ש מוהרש"א ז"ל שם מדבריהם למדנו דמשמע להו דתלמודא אדין קא פריך ואין לפרש דבריהם דחזקת דעל חלוקת הדין הוא דקשיא להו כדבריהם בנדה ומה שחלקו בין פיסול הגוף למעות היינו בדין אבל בעדות אפילו דממון בעינן תחלתו בכשרות דודאי ליתא חדא דא"ה תק"ל אמלתיה דשמואל דמיירי בעדות ואוקי למלתיה במסלק נפשיה ממנה ועוד דאכתי תק"ל דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד והרי המסלק עצמו דכשר לדון ופסול להעיד והדרא קושיא לדוכתה אלא ודאי דהתוס' דחזקת מפרשי דקו' וליסלקו תרי מנייהו וכו' אעדים קאי וראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' בפ' חזקת שם שכתב וז"ל ואמאי ליסלקו וכו' פירוש לעדות ולדיינוה על פיהם וכו' עכ"ל קרי בחיל דקו' הש"ס אעדים קיימא וכתב עוד וק"ל לרבוותא והא בעינן תחלתו בכשרות וכו' וניחא להו שאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולים דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות כיון דמטי ליה הנאה מניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחייל עליה שם עד והו"ל תחלתו בכשרות דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו וכו' אבל בפיסול אחר עדים פסולים אקרו עכ"ל ואין להעמיס דברים הללו בכוונת התוס' דלשונם ז"ל לא רהיט בהכי והרמב"ן ז"ל תי' שלא נאמר תחלתו בפסלות רק במי שהיה קרוב ונתרחק וכו' שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה אבל שעכשו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד וכו' וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר וכו' עכ"ל ובמקו' לשם הקשה הרשב"א ז"ל ע"ד הרמב"ן מדאמרינן בירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר"י אמר פסול וכו' ואם איתא למה פסול יסתלק הקרוב ולדיינו הרחוק עפ"י אלו ותי' אנה"נ דלא עדות בטילה אמר אלא פסו' ואע"פ שאמר שם אר"א מתני' מסייעא לר"י מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות בטלה וכו' לאו לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי קאמר והתם לא בטלה אלא עוד שלא נסתלק הקרוב אינו מעיד לרחוק וכו' עכ"ל ומהכא שמעינן דלדעת הרשב"א ז"ל מהני הסלוק להחזיר עדות שבשטר לאיתנה הא' וראיתי למרן ז"ל בס' בד"ה בסי' נ"א שהביא דברי הרשב"א ז"ל בפרק חזקת וז"ל נ"ל דה"מ כשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותם הרחוקים לו עכ"ל הן הן הדברים שכתבתי משם הרשב"א ז"ל על הך דירושלמי והש"ך ז"ל. בסי' נ"א סק"ז הביא דברי מרן בבד"ה הניתנים למעלה ולפי שלא שלטו עיניו בדברי הרשב"א ז"ל הנאמרים באמת כי לא יצאו לאור בזמנו לפיכך חשיב כי הם דברי הרמב"ן ז"ל והשיג על מר"ן הש"ע ז"ל שהרמב"ן מיירי בהך דפ' חזקת ולא אהך דירושלמי דמיירי דבטלה כל העדות עכ"ל ע"ש וכבר כ' שורש דברי הרשב"א ז"ל ושהוא ז"ל כתב כן ליישב דעת הרמב"ן ז"ל כדכתי' ודעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות עדות ודעת התוס' דפ' חזקת שהסילוק מועיל אפילו לגבי עדות גבי פיסול מחמת ממון ומרן הכ"מ העתיק לדברי התוס' לומר שזו היא דעת רבינו ז"ל ונמשך אחריו בש"ע סי' ל"ג סט"ו וכמו שהעלה בב"י שם הדר דינא לכי מסתלק לוי מאותו ממון והו"ל גרשון מעיד על ממון של אחרים ולא על ממון אביו כדכתי'

והנה בעת"ה ראיתי לעמוד על דעת הרא"ש ז"ל בתשו' בענין הסילוק אי מועיל לגבי עדים או דוקא לגבי דיינים וראיתי שדבריו סתרא"י נינהו שבכלל נ"ח סימן א' הביא סוגיית חזקת וקושית ר"י דבעינן תחלתו בכשרות ומה שחלק בין פיסול קורבה