משכנות הרועים תפח

ומאי אומדן דעת הוא שלהן שלח קאי על דסמיך דהוא שלח לחלק סתם כמ"ש רשב"ם ועל מ"ש רבינו דאם היו בהם הראויים לזכרים ולנקבות יטלו אותם הזכרים כתב ה"ה ז"ל פשוט הוא שדעתו קרובה אצל בניו יותר מבנותיו עכ"ל ומאי דפשיטא ליה לרב הרמ"ה תנא הוא ופליג כדכתי' לעיל ומה שהכריח הרמ"ה מהירושלמי דקאמר ולבנות כבר תרגמה רבינו במאי דחזי לבנות כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב דלא חזו כלל לבנים וקול הטו"ר נשמע בסי' רמ"ה השולח חפצים שיתנום לבני ביתו וכו' ויחלוקו כל אחד הראוי לו וכו' וכתב הרמ"ה ז"ל ואם יש בהן דבר הראוי לבנים ולבנות ינתנו לבנים עכ"ל ז"ל הרמ"ה בחי' סימן מ"א ומסתברא דאי איכא דחזיא לבנים ולבנות יהבינן להו לבנים ולבנות דהא בנים ובנות חדא מחתה קא נחית להו גמרא בהאי עניינא הראויים לבנים לבנים הראויים לבנות לבנות ואי אמרת דדינא דבנות לגבי בנים בהאי עניינא ניידנהו לענין ירושה בעי' הראויין לבנות נמי ומאי לבנות אלא לאו ש"מ כל חד וחד מאי דחזי ליה כי הדדי נינהו ואי שדר מידי דחזי לכלהו שקלי ליה כולהו ועוד דמינה גופ' שמעת ליה דקאמ' הראויין לבנים לבנים הראויין לבנות לבנות אלמא כל חד מנייהו אית ליה זכותא במאי דחזי ליה וממילא שמעת דאי חזי לתרוייהו אית להו זכותא בגוויה ותו דבירושלמי פרק שני דייני גזירות מי ששלח ממדינת הים ואמר אלו ינתנו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בש"מ אלו לבניי אין בנותיו בכלל דש"מ אע"ג דאמר בהדיא אלו לבניי כיון דמידי דחזי לבניו ולבנותיו הוא בנות בכלל וכ"ש היכא דשדר סתמא עכ"ל הבט ימין וראה דהרמ"ה מגופא דשמעתתא מוכח להאי דינא והב"י דבר ה' בפיהו אמת שכתב ופשוט הוא כדברי ר"א וכן מצאתי להמגיה

גם הרל"ם ז"ל לא שלטה עיניו בדברי הרמ"ה ז"ל משום הכי דק ואשכח לחלק בין דין הירושלמי שאמר לבני ובין דינא דר' אמי דשלח סתם ע"ש ולא היא כמבואר בדברי הרמ"ה ז"ל אמנם דברי הטור ק' להולמן דכתב דברי הרמ"ה ודברי הרמב"ם ז"ל ופלגן בהדייהו ותימא ממרן ב"י דשתיק ולא אמר ולא מידי ואי ס"ל דלא פליגי ומוקי להו באיזה אוקמתא אמאי בש"ע לא העתיק אלא דברי הרמב"ם ז"ל שו"ר למרן ז"ל בספר בדק הבית שכ' ע"ד הרמ"ה ז"ל הללו ומ"מ הרמב"ם ז"ל חולק עליו ולכדבסמוך עכ"ל והוא פלא כיון דס"ל ז"ל דמלתא דפשיטא היא בדברי ר' אמי אמאי לא אשתפוך חמימי על הרמב"ם ז"ל מדברי ר' אמי והטור והרב"ח ז"ל תלה בדעת מרן שכתב ע"ד ופשוט הוא וכו' מה שלא עלה על דעת מרן ז"ל וכבר נתבאר דהר' פרישה ודרישה והסמ"ע והב"ח ז"ל אשתמוטי הוא דקא משתמיט מנייהו דברי מרן ז"ל בס' בד"ה שכתב להדיא דהרמב"ם פליג אסברת הרמ"ה ז"ל והמש"ל ז"ל והרב מח"א ז"ל בה' זכייה סי' מ"ג אחר אשר נגה עלינו אור שיטת הרמ"ה ז"ל אין מקום מעמד ומושב למה שחלקו ז"ל וגם דברי מרן בבד"ה דס"ל דפליגי ואחריו נמשך בש"ע קם דינא לדידן דנקטינן כדעת מרן בש"ע ל"ש אמר לב"ב ל"ש אמר לבני מלתא דחזיא לתרוייהו בנים הוא דשקלי להו א"כ בנ"ד דהמתנה היא קרקע חצר דהיא חזיא לתרוייהו ברא שקל ברתא לא תשקול ולא מידי ומה גם דמתנה זו כדין מתנת ש"מ כיון שכתוב בה מהיום ולאח"מ

ועל מ"ש בשטר והריני מזכה להם מתנה זו על ידה וכו' איכא למיקם עלה היכי לדיינו דייני להאי דינא דבפרק י"נ דקל"ב אהא דתנן הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומשני אמר רב פפא במזכה להם ע"י אחר ופירשב"ם ז"ל שנתנו לו בסודר שלה להקנות לבנים כדקי"ל בכליו של קונה דמוכחא מלתא מדקא משתדלא לזכות לבנים וכו' ודאי נתרצית וכו' עכ"ל ומ"ש ז"ל בכליו של קונה וכו' לא הוה צריך לאותו דבר דרב גופיה הוא דאמר בכליו של קונה ומאי נ"מ אי הכי הלכתא או לא דרב מיהא לטעמיה אזיל איברא דלא ידענא האי סודר דידה היכי משכחת לה דאי אחרים יהבו לה במתנה הא אשכחן דר' מאיר ורבנן פליגי בה דרבנן סברי יש קנין לאשה בלא בעלה ור"מ סבר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקידושין דכ"ג ובשלהי נדרים דפ"ח אמ"ר אפי' אמר לה הנותן תעשה מה שתרצה אין לאשה קנין בלא בעלה כר"מ והא דלא ניחא ליה לרשב"ם ז"ל לפרושי שזיכה לבניו בעדים על ידה ואי קשיא לך דרב סבר אין קנין לאשה בלא בעלה הא מותבינן התם ממתני' דערובין דקתני מזכה להם ע"י אשתו ומהדרינן דאית לה חצר באותו מבוי דמגו דזכייא לנפשה זכייא נמי לאחריני ה"נ כיון דכתב לה נמי קרקע כל שהוא לבדה זכייא נמי לבניו דמסתברא דבחד הקנאה הואי ומגו דזכייא לנפשה זכייא נמי לבניו

וחזיתיה להרמב"ן ז"ל שם בחידושיו שכתב והא אין קנין לאשה בלא בעלה כדאמרינן בעירובין אבל לא ע"י אשתו עכ"ל ואתמהא דמתניתין קתני מזכה להם ע"י אשתו ומינה פריך התם בנדרים עד דמוקי לה ביש לה חצר באותה מבוי וצריך להדחק דה"ק טעמא דאית לה חצר באותה מבוי הא לא"ה לא ומה שתי' ז"ל ואיכא למימ' כגון דיהב לה לדידה בהדייהו מגו דזכייא לנפשה זכייא לאחריני כדאיתא בשלהי נדרים עכ"ל לא הבינותי דמשנה שלימה שנינו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא גם מ"ש ז"ל כדאיתא בשילהי נדרים לא ירדתי לסוף דעתו דהתם אהך מתני' דערובין מוקמי' לה בהכי דקתני מזכה להם ע"י אשתו וכדכתיב' ונראה משום דלא משמע ממתני' דבהקנאה א' אקנינהו לבניו ולאשתו ואהא קאמר ואיכא למימר דיהב לה לדידה בהדייה ור"ל בחדא מחתה דבהקנא' א' מחית להו כנלע"ד ליישב דבריו לענין דינא עיין להרמב"ם פ"ג מה' זכייה ופ"ד שם וטוש"ע א"ח סי' שס"א ס"ט ובי"ד רי"סי רכ"ב ובא"הע סי' פ"א סי"א והרב חלקת מחוקק ועיין סי' רמ"ג סי"ד ע"ש ובנ"ד כיון דבהקנאה א' אקנינהו לדידהו ולדידה אמרינן שפיר מגו דזכיא לדידה זכיא נמי לדידהו אמור מעתה המתנה הלזו קמה וגם נצבה ויהודה גבר באחיו הוא הזוכה ואין לאחיו ואחיותיו חלק ונחלה עמו ואכל הלה וחדי והנלע"ד כתבתי

מערבת אות

נון

(א) נאמנות. ראובן הוציא כתב יד שמעון שחייב לו מנה ושהאמינו עליו באו' לא פרעתני אלא שלא נכתב בו שהאמינו שלא נכתב בק"ס וטען שמעון שפרעו אלא שלא חש למשקל הכת"י דמימר אמר כיון דלאו שטר חוב גמור הוא לא מעלה ולא מוריד והמלוה אומר שלא פרעו הלוה ושהוא כבר האמינו עמד השואל ושאל שורת. הדין דברי מי שומעין יורה המורה לצדק ויבא שכמ"ה: