משכנות הרועים תסז

אלא גבי ב"ח אין לה מקום דמגופה דברייתא מוכח דדעתו של אדם קרובה אצל אשתו ובנו מדקתני בהו ידן על העליונה ולא קתני הכי גבי ב"ח ואפשר דגריס כוותיה ולא מטעמא דדעתו קרובה אלא משום דמחזי כרבית מאוחרת וכמ"ש ה"המ ז"ל שם משם הרשב"א ז"ל והנמק"י ז"ל משם הריטב"א ז"ל והרא"ה ז"ל ע"ש ואפשר שזוהי שיטת רשב"ם ז"ל דאיהו גריס כגרסתינו ומפרש דקוש' הש"ס אכולה ברייתא אלא משום דגבי ב"ח איכא לתא דאיסור רבית ואקרובי דעתא לא אמרי' כלל הכא א"נ הרא"ם ז"ל גריס כגי' הרמ"ה והרא"ש ז"ל והטור סי' רנ"ג דגבי ב"ח נמי גרסי ידו על העליונ' ובסי' קצ"ו כת' ולא חיישינן משום רבית אלא דילמא אית ליה גביה חוב אחרינא ומלוה לא ידע ביה ע"ש במה שהאריך הרמ"ה ז"ל ודע דגי' הש"ס לפ' ב"ח והיא גי' הרי"ף ז"ל והרמב"ם שם והרא"ש ז"ל ואם לא אמר בראוי לו נוטלן בחובו ולפ"ד ז"ל הא דאמרינן בפ' אלמנה נזונית דף צ"ו לפ' ב"ח רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכו' זו היא שקשה דהתם לא קאמר בראוי לו והתוס' שם תירצו דכי קאמר לפ' ב"ח משמע דלמתנה איכוין מדקאמר לפ' והאי דקאמר ב"ח מראה מקום הוא לו מאן ניהו פ' ובהכי מיירי הך דכתובות והכא כדאמר לב"ח דוקא ע"ש ונראה דה"ה נמי אם אמר בעל חובי פ' לית לן בה דמאי אית ליה למימר ב"ח סתם אכתי לא ידעי' מאן איהו וע"כ למימר ב"ח פ' ופשוט. ושוב מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפי"ן שהק' מסוגיא זו ותי' דתלמודא התם לא דק בלישניה דלאו סוגיא בדוכתה היא א"נ שאמר בפי' לשון מתנה ע"ש וכן הוא בהנמק"י ז"ל ע"ע ומה שהקשה הרל"ם ז"ל בדברי הרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל עם דברי הרשב"א ז"ל שהביא מוהריק"ו ז"ל שורש י"ב ע"ש דע שלשון מוהריק"ו ז"ל הן הנה דברי הרמ"ה ז"ל שם אות באות והאריך שם ביותר ואינו מן הפלא אם נתחלף בלשון זה הרשב"א במקום הרמ"ה ז"ל ע"ע ודע דהרשב"ם ז"ל כתב בד"ה רצה וכו' וז"ל וה"ה אם אמר תנו מאתיים זוז לפ' בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה וכו' יהא דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפי"ה וכו' עכ"ל ואם המתנה יתירה על חובו יזכה במתנה ויגבה ממנה חובו והשאר מכח המתנה וכ"כ ה"המ ז"ל שם בשם הרשב"א והרא"ש ז"ל חלק עליו דכיון דלא הזכיר בכורה ש"מ דלמתנה איכוין ע"ש וה"ה בפשוט שאמר תנו לפ' בני מאתיים זוז דנוטלן יתר על חלקו בירושה כיון דלא אמר בירושתו וכן מתבאר מדברי הטור שם וכתב שהרמ"ה ז"ל ג"כ סובר כהרא"ש ז"ל ע"ש בשיטת הרמ"ה בסי' קצ"ו שהאריך להוכיח דבר זה וראיתי למרן בב"י שהביא תשובה א' להרשב"א במ"ש לבנו הגדול שיטול מאתים זוז אחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא הגדול ליטול מאתים זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים והשיב שאין לו אלא מאתיים זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יתר על חלקו למה כ' לו מחמת ירושה וכו' עכ"ל ומה שיש לעורר בדבריו ז"ל שמשמע שאם לא כתב לו אלא סתם זוכה בשתיהן והם נגדיים למ"ש ה"המ ז"ל משם הרשב"א ז"ל וכתבם מרן ז"ל שם סמוך ונראה וכבר עמדו ע"ז גדולים חקרי לב עיין בהכנ"הג שם אות ז"ך ומרן בש"ע שם ס"ח פסק דידו על העליונה ואינו זוכה בשתיהן וכתב על זה ויש חולקים וס"ל דזוכה בשתיהן ומור"ם ז"ל כתב והסברא הא' נראה עיקר ע"ש ולפ"ז קם דינא בנ"ד דהיורשים של מקבל המתנה ידם על העליונה אם נידון שטר זה באומרו והרי הוא מסולק מכל הירושה שאניח אחרי וכו' אלא אמר בפירו' מחמת ירושה ואי אמרינן דלשון מתנה גרידא הוא אינו זוכה אלא באותה הבית אעפ"י שהירושה מגעת לו ביותר כדעת הרא"ש ז"ל והטור ונכתב בש"ע באותיות רמ"א ז"ל אלא שראיתי לה' בתי , כהונה בח' בית דין סוף סי' י"ב עמ"ש הש"ע בי"ד סי' ר"פ ס"ת שנקרעה בו יריעה וכו' בתוך ג' והגיה אבל לא יותר עכ"ל כתב הרב ז"ל ולפי הנראה הגהה זו מדברי מרן ז"ל וכיון שלא הורה המקום קים לן שהיא השמטה ממרן ז"ל מלשון הש"ע וכו' עכ"ל ובהגהה זו של הפשו' רשם עליה טור ע"ע א"כ בודאי דאינה מתורת מרן ז"ל אבל סו"ס כיון דמור"ם ז"ל כתב סברא זו בלי חולק הדין דין אמת וכשאני לעצמי רואה דמתנה זו תלויה בסילוקו ובלא ירש שכת' דנתבאר דדבריו בטלים הם ועוד חזר וכתב ויחזיק בבית הנז' ע"ת הנז' וכיון שתלה מתנתו בולא ירש אמרינן כיון שבטלה אצל לא ירש בטלה נמי אצל המתנה ואעפ"י שסברא זו קיימתיה מדעתי קל"ה כמות שהיא כעת מצאתי להאשל אשר ברמה בפי"ן אהא דתנן התם המחלק את הנכסים והשוה להם את הבכור ריבה לא' ומיעט לא' וכו' כתב הרמ"ה ז"ל בסי' ו' בתוך דבריו וז"ל ואפי' לריב"ב דאמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ה"מ דליכא בכור א"נ דאיכא בכור ולא השוה להם את אבכור אבל הכא כיון שהשוה להם את הבכור וכו' מגו דאיבטל מימריה גבי מאי דטפי ליה מחולקיה בטיל ליה גבי מאן דטפי ליה מחולקא דשאר פשוטין דהא דינא דפשוט ובכור מחד קרא נפקי וכו' ואב"א סברא נמי הוא כיון דתלי ליה למילתיה בל' ירושה ולפום ירושה דאורייתא לית ליה לנכויי ליה לבכור ולטפויי ליה לפשוט הו"ל בעיקר ירושה מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל לגמרי ואפילו לגבי פשוט דהא תלייה להקנאה דיליה בירושה ואין זו ירושה וכו' ואפי' היכא דפריש דכי טפי לחד מנייהו מחלק ירושה דהאיך פשוט טפי ליה לאו כלום הוא דהו"ל כאיש פ' בני לא ירש עם אחיו וכו' עכ"ל וה"ה בפ"ו מה' נחלות הביא סברא זו משם מהר"י אבן מיגאס ז"ל גם הטור בסי' רפ"א הביא דעת החולקים עליו וע"ש במרן ז"ל בב"י ותמהני על רבינו הטור ז"ל דסוגיות ושמועות הרמ"ה ז"ל כל יומא ויומא בפומיה ולא הזכירו על דל שפתיו וסו"ד הרמ"ה כתבם בתחלת דבריו והמה בכתובים ראשית מאמר ומרן ז"ל בש"ע כהר"י בן מיגאס ז"ל ע"ש אלא דאכתי יש לבעל דין לחלוק דדילמא דעת הר"י בן מיגאס ז"ל מטעמא קמא שכתב הרמ"ה ז"ל כיון דתרוויהו מחד קרא נפקי דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אימתי בזמן שלא יוכל לבכר ויקיים מצות הבכורה אבל אם לא קיים מצות הבכורה כבר פקע מניה כלילא דנתנה לו התורה רשות להנחיל כמו שמפו' בדברי הרמ"ה ז"ל ולאו מטעמא דתלה לה בלשון ירושה והקנאה כמדובר ובחד גופא איפליגו אמוראי אי פלגינן דבוריה או לא בפי"ן דקל"ד כגון בעל דאמר גרשתי אשתי כבר אינו נאמן ועדין נידונית כא"א למיתה אבל להבא אם אמר גרשתי ואח"כ קלקלה נאמן משום דמ"ל לשקר כיון דבידו לגרשה ובאומר גרשתיה למפרע אי נאמן בלהבא איכא מ"ד דנאמן בלהבא ומפטירא מחנק דפלגינן דיבוריה במ"ש תחלה . גרשתיה דמהשתא נאמן בלהבא ואיכא מ"ד כיון דלא