משכנות הרועים מו

מהישראל כל האונאה מדר' נתן כיון דלא מצי לאישתלומי מהגוי אבל אם בידו של המקח להיות בו ביטול מקח כיון דבדיניהם נמי הכי דייני אינו חייב הישראל אלא בחלקו רש"ל ביש"ש בשם הגהה בשם ה"ג בשם גאון ה' כנ"הג סי' זכ"ר בהג"הט אות ד' ע"ש

(נ) אונאה קי"ל דהנו"ן באמו' אין בו משום אונאה כמ"ש בטוש"ע סי' זכ"ר ע"ש מעשה בא לידי בא' שמכר מין סחורה לחברו וזקף עליו דמי הסחורה ההיא לזמן מוגבל בכתב מפרש בנאמנות גמורה וכשקרב זמן הפרעון יצא הלוקח לטעון שלא קנה ממנו הסחורה בסכום ההוא אלא לפי שאמר לו שכך מכר לפ' וכששאל את פיו אמר לו והמוכר מכחישו בזה כי לא עלתה על לבו והנראה דלפי טענת הלוקח נובין ונידון דאי חשיב כדין נו"ן באמו' שנת' לעיל דוקא כשאומ' האמת אבל אם נמצאו דבריו שקר וכזב המקח בטל וה"נ כיון שא"ל שכך מכר לפ' ועל אמונתו סמך לקנות בסכום ההוא ונמצ' ששקר ענה המקח בטל

וראיתי למוהריט"ץ ז"ל סי' רל"ז עלה ונסתפ'ק במוכר חפץ לחברו וא"ל שפ' נתן כ"וך ולא רציתי למוכרו והוסיף לו על זה השומא וקנאו וטוען שיש בו אונאה אי חשיב כמי שנו"ן באמו' והדר פשיטא ליה דלא חשיב ליה נו"ן באמו' אלא בשקנאו ממש ולא מה ששמוהו לו או נתנו לו אותו הסכום אחרים ובנ"ד שא"ל כך מכר הוי כמו בכ"וך קניתיו שאם נמצא שקר המקח בטל ועיין בס' חוט המשולש למוהר"ש צרור סי' י"א מה שפרט בענין זה כמה פרטים וממנו תוצאות חיים ע"ש אלא כיון שהמוכר תפיס שטר בידיה נשבע ונוטל שאין הנאמנו' הכתו' בשטר אלא על הפרעון וכיון שבטענה זו נעקר שטרא דמקח טעות הוא שהטעהו שכך קנה פ' ואדעתי' דפ' קסמיך הוי כטענת רבית דקעקר לשטרא דדינא הוא דגובה ממנו חובו ואח"כ משביעו היסת ובשלמ' בטענת תנאי היה כיון דלא נעקר השט' דינא הוא דנשבע בנק"ח ונוטל אבל בנ"ד דהוי כטענת רבית לא ועיין לה' בעה"ת ז"ל ש' כ"א והביאו הרב"י ז"ל סי' פ"ב ע"ש וצריך להתיישב בדבר

(נא) אונאה ומקח טעות קיי"ל מי שקנה חפץ מחברו ולא נודע לו בו מום ואח"ך הכיר במום שבו והמום ההוא לפי שורת הדין מבטל את המקח אם אח"כ נשתמש בו הרי מחל על המום ושוב אינו יכול להחזיר כמ"ש בטוש"ע סי' רל"ב ס"ג ע"ש ואם יש הכחשה בין המוכר והקונה שהמוכר טוען שנשתמש בו אחר שנודע לו המום והקונה אומר שלא נשתמש נלע"ד דאם המוכר טוען טענת בריא שבודאי נשתמש בו אחר שנודע לו המום והקונה אומר להד"ם דינא הוא דמשתבע הקונה ומחזיר לו המקח אבל אם המוכר אינו טוען אלא טענת שמא הא קיי"ל דאין נשבעי' על טענת ספק כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ה סכ"א ע"ש אלא דמחרימין מין סתם כמ"ש שם איברא דאכתי איכא למימר דאם כבר קבל המוכר דמי המקח והלוקח בא להוציא מידו דמי המקח ולהחזיר לו מקחו וטוען בריא שנשתמש בו אחר שידע במום נראה דהמוכר נשבע שנשתמש בו ומיפטר ואין להחזירו לו אבל אם עדין לא קבל דמי המקח ובא המוכר להוציא דמי המקח מהלוקח וטען שמצא בו מום וטוען המוכר שבודאי נשתמש בו אחר ידיעתו במום נשבע לוקח שלא נשתמש בו ומיפטר ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' זכ"ר בהג"הט אות א' ובהש"ך ס"ק ד' ע"ש ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סימן שמ"ה וסימן ת"ה ותע"ו

וראיתי להרדב"ז ז"ל בראשו' סי' קל"ו שכתב והוי יודע דהיכא דהוי הדין עם שמעון להחזיר המקח צריך לישבע שמעון שלא הרגיש במום עד עתה וכ"כ רבי' האי גאון בתשו' וא"ת דהא קיי"ל דאין נשבעין על טענת ס' וראובן אינו יכול לטעון שהרגיש במום זה ושתק ל"ק דבמלתא דהו"ל למידע ולא ידע אין נשבעין על טענת ס' אבל הכא לא הו"ל למידע אם הרגיש שמעון במום זה אם לאו ודמיא לטענת יורש דמשביע מן הס' עכ"ל ודעת שאר פוסקים דטענת יורש עשואה כטענת ודאי משום דכל כמה דהוה מצי אבוהון למיטען יהבינן ליה והנה מורישו הו"מ למיטען בריא כדכתי' בעניותנו במערכת אות ק' בדיני הקי"ל סי' בס"ד ע"ש גם בעיקר חילוק הרב ז"ל דבמילתא דהו"ל למידע וכו' צריך חקור דין ועיין מאי דכתי' לקמן במערכת אות מ' מדין מחילה בפסק"ד ששלחתי לעיר ג'ירבא יע"א ובתשו' מוהר"ם ז"ל שהביא המרדכי בפ' הזהב סי' רצ"ט ומדבריו למדנו שדעת רבי' ה"ג אפי' אם טוען המוכר שמא הרגשת במום ונתפייסת בו מזקיקו לשבועה א"כ מינה אם טוענו ג"כ שנשתמש בו אחר ידיעתו במום אפי' בשמא צריך לישבע ולהחזיר לו המקח ודלא כדכתי' בעניותנו ואם כבר קבל דמי המקח וטוענו בודאי נשבע מוכר וא"צ להחזיר לו המקח והרב ז"ל כתב עוד שם וז"ל והיכא שהדבר ס' ברשות מי נולדו המומין כל מי שנולד ברשותו עליו להביא הראיה עכ"ל ולא הבינותי דאם החפץ כבר הוא ברשות לוקח ומביא ראיה שברשות מוכר נולד זה המום א"כ ידע במום וסבר וקבל וכמ"ש הרב גופיה לקמיה וז"ל וא"ת הניחא אם נתן המעות אבל אם עדין המעות ברשותו ניהמניה ללוקח במיגו דאי בעי אמר פרעתי הא ל"ק דלא מצי לטעון בודאי ברשותך נולדו המומין דא"ה דידע סבר וקבל עכ"ל ולפ"ז היכי קאמר הרב ז"ל כל מי שנולד הס' ברשותו עליו להביא הראיה דלכי מייתי לוקח ראיה דברשות מוכר נולדו המומין אמרי' א"כ דידע סבר וקבל ונראה דה"ק עליו להביא הראיה שכבר המוכר ידע במום שנולד אצלו ע"פ עדים שהגידו לו והוא לא הרגיש בו עד עתה ואהא ק"ל דבעדין לא נתן המעות ליהמניה במיגו דפרעתי כשטוען מפי עצמו שברשות מוכר נולדו המומין ועלה משני שפי' א"כ דידע סבר וקבל ועיין מש"ל בדיני אונאה סי' בס"ד

ודע דמתשו' רבי' ה"ג ז"ל דמצריך שבועה ללוקח שלא הרגיש בו עד עתה יראה שדעתו ז"ל דאם בודאי הרגיש במום אע"פ שלא נשתמש בו אח"כ אלא ששהה ולא טען מידי להחזיר מקחו תו לא מצי למתבע למוכר להחזיר לו המקח אלא אמרי' מדשתק ש"מ דמחל ולא בנשתמש תליא מילתא אבל ממרוצת דברי רבי' ז"ל בפט"ו מה' מכירה יראה דבנשתמש בו אחר ידיעת המום תליא מילתא וז"ל וכן המוכר לחברו וכו' ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל וא"י להחזיר עכ"ל הן אמת דמ"ש מחזירו אפי' לאחר כמה שנים פשטן של דברים דקאי אמ"ש ונמצא במקח מום ועלה קאי דמחזירו אחר שמצא במקח המום אפי' לאחר כמה שנים אלא שאין הדעת סובלת כן אלא דקאי אשלא ידע הלוקח במום אלא לאחר כמה שנים אפ"ה כל זמן שהרגיש במום מחזיר וכ"ה ל' הרי"ף ז"ל בשם רבי' ה"ג כמ"ש ה"ה שם אבל ממה שתלה הדבר בנשתמש