משכנות הרועים תנו

וניחא לה בהכי שאם מתה יורשיה יורשים כתובתה ואח"כ מצאתי להר"ן בפ' אלמנה ניזונית אהך מתניתין דמוכרת שלא בב"ד שהביא תשו' הרי"ף הלזו ודייק בה כדוקיין ת"ל וכעת מצאתי להרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תק"א שהביא משם תשו' הרי"ף ז"ל שסובר כדעת הר"ן ז"ל ע"ש וכעת מצאתי להריטב"א ז"ל באי' שבועות דף קע"ב ע"ב מן הספר שהביא תשובת הרי"ף ז"ל הלזו ע"ש איך שיהיה דעת עליון שפתיו ברור מללו דכי איתשל אמכירת מקרקעי או מטלטלי הוא דאיתשיל ומיירי נמי בנשבעה אח"כ ועליה השב ישיצ גדולה תשובה שמעשיה קיימין וא"צ למשמעות מדבריו כמ"ש הטור ועוד בא דמהך ראייה שהביא מהך דמזונות דאלמנה מוכרת שלא בב"ד ממקומו מוכרח דמיירי במקרקעי קעי דקי"ל אין גובין למזונות אלא ממקרקעי כדאמ' אתם בכתובות דנ"א וס"ו וצ"ה ע"ש ועיין בטוש"ע א"הע סימן צ"ג ס"ך ע"ש ודע לך דע"כ לא פליג הר"ן ז"ל על הרי"ף ז"ל אלא כשמכרה או נתנה קודם שנשבעה ואח"ך נשבעה דלדעת הרי"ף ז"ל אהנייא השבועה דלאחר אר המכירה והמתנה למפרע ולהר"ן לא אהנייא למפרע והך דמוכרת שלא בב"ד מיירי בשכבר נשבעה אבל אם נשבעה כבר אע"פ שלא הגבוה אותו קרקע נראה דמכירתה או מתנתה קיימים איברא דבפ' אלו מציאו' דל"ב ומייתי לה הרי"ף והרא"ש ז"ל שם משמע דאע"ג דא"צ ב"ד מומחין הא מיהא הדיוטות דבקיאי בשומא של קרקעות בעיא ע"ש א"כ בנ"ד דלא כתיב בשטרא אחר ששמו לה אותו חלק שבחצר מצו היורשים למימר לה מאן שם לך ועלה בדעתי לומר דהאי מלתא נמי תליא בפלוגתא דלדעת הרי"ף דס"ל דאפי' מכרה ונתנה קודם שנשבעה מהניא לה לאחר שתשבע ה"נ דכוותה דכי משיימו ליה אמרינן דשפיר זכי למפרע דמאי שנא שומא משבועה ואדרבא איכא למימר דשומא עדיפא משבועה דגבי שבועה איכא למימר טפי דלא מהני למפרע דאימור לא משתבעא כדאמרינן בעלמא פרשי אינשי משבועה אבל בשומא לא שייך ה"ט אבל לדעת החולקים על הרי"ף ז"ל וס"ל דכל עוד שלא נשבעה אע"פ שנשבעה אח"כ לא עשתה כלום איכא למימר נמי דה"נ כשלא שמו לה ב"ד של הדיוטות כיון דבשעת המכירה והמתנה אין לה ליטול קודם שומת הבקיאים אע"פ ששמו לה עכשו אינו זוכה הקונה והמקבל למפרע שו"ר להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ן' סי' ח' שכתב על אלמנה שנתנה. מנכסי בעלה קודם שנשבעה וקודם שהגבוה ב"ד דאין מתנתה קיימת דקי"ל כרבא דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועוד גריעא טפי שאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע ואפי' נשבעה אח"ך לא חיילא המתנה למפרע עכ"ל ואע"ג דמלוה נמי כי אמ"ל לוה אשתבע דלא פרעית מזקיקו לשבועה התם נמי דקא טעין ליה אשתבע לי אבל אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה אבל בכתובת אשה שהיא מן היורשים אנן טענינן להו כדתנן בכתו' דפ"ז ע"ש גם אשו"ר למרדכי בסו"פ הכותב שהביא פלוגתא דרבוותא באשה שנתנה מנכסי בעלה קודם שנשבעה דדעת ראבי"ה ז"ל שמתנתה קיימת אעפ"י שמתה ולא נשבעה ושכן הסכים רבי' יואל וכן דנו בקולוניא וכן הר"ם והעיד שכך דנו בימי הקדמונים הזקנים ע"ש וזה שלא כדעת הרי"ף ז"ל שלא קיים המתנה אלא בנשבעה אח"ך ומשום דאמרינן חיילא למפרע ולא דמתה ולא נשבעה דבהא ס"ל אין אמש"ל ואח"כ כתב שהר"ם פסק הלכה למעשה אע"פי שראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה פסקו דמה שנתנה האלמנה קודם שנשבעה מתנתה קימת נ"ל דדברי הגאונים עיקר שפסקו דאין מתנתה קיימת וכו' דקי"ל כרבא דב"א מכאן ולהבא הוא גובה והקדש עדיף טפי ממכר דהא היכא דמקדיש לוה מוסיף עוד דינר וכו' עכ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דבהדיא קאמר תלמודא דהיכא דזבין מלוה אתי לוה וטריף ע"ש ואני תמיה על הרי"ף ז"ל ושאר רברבתא דס"ל דמתנתה קיימת דמה יענו להך דרבא דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה גם שאר הפוסקים שלא השיגו עליהם מהך דרבא לכן נלע"ד דהרי"ף ז"ל מיירי באלמנה שמערערת על המכירה ועל ועל המתנה ולא היורשים דבכה"ג ס"ל דחיילא השבועה למפרע אבל אה"נ כי אתו יורשים ומסלקו לה בזוזי מכירתה בטילה ומחזרת הדמים ללוקח ובמתנה לא זכה ולא כלום שהיא נתנה לו קרקע שאינו שלה ולא נתנה לו שטר כתובה לזכות בסכי כתובתה אלא קרקע או מטלטלין ומכי אתו יורשים ומסלקי לה שקלו דידהו ועיין בפירש"י ז"ל בפרק כ"ש דל"א ע"א גבי זבין מלוה וקדיש מלוה דבהכי מיירי אביי ורבא שמכר והקדיש הקרקע המשועבד ולא השט"ח ע"ש

(רצד) מתנה ראובן נתן מתנה לבניו קרקע / חצר א' אשר לו במתנת שכ"מ וכתוב בשטר המתנה הלזו וז"ל ואין לבני הנז' למכור או למשכן החצר הנז' ואם עברו ומכרו אז תהיה לא"י תוב"ב וכו' עכ"ל ועמד אחד מהבנים הללו ונתן חלקו בחצר הנז' לזולתו במתנה גמורה כדחזי ועמד הפקיד ומשגיח על כולל א"י ת"ו לערער על מקבל מתנה הלזו באמור אליו כיון דתנאי היה הדבר שלא ימכור וממילא שלא יתן וכיון דעבר אמימרא דהנותן והנותן גזר אומר שאם יעבור תהיה לא"י אם משעה שעבר ונתן זכו בה כולל א"י ת"ו והמקבל השב ישיב אמריו בי לא נאמר בדברי הנותן אלא משכונה או מכר ולא מתנה כי לא פורש יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בראש כל מראי"ן קודם נושאי כל ספר ספרי דבי רב נו"ן דנתי בדעתי קל"ה כמות שהיא כלל גדול אמרו לעולם אמדינן דעת הנותן והמתבאר מדבריו שכל חפצו ורצונו שלא להוציאה מרשותם והלכה והיתה לאיש אחר מ"ל מכירה מ"ל מתנה ונקט בדבריו משכונה או מכר יען הוו מלי דשכיחי ועבידי אינשי למכור או למשכן אבל ליתן במתנה דלא שכיחא דלא שביק אינש נפשיה ויהיב לאחריני וסוף דעתו קראו בשמותם עלי אדמות ושוב מצאתי למוד ערוך הוא בדינו בפרק בני העיר דכ"ו ע"ב אמר רבא האי בי כנשתא חלופא וזכיני שרי אוגורה ומשכוני אסיר וכו' מתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר דהא תפקע קדושתה מאן דשדי אי לאו דהו"ל הנאה מניה לא יהיב הדר הו"ל מתנה כזביני ע"כ ונראה פשוט דמאן דאסר נמי מסתבר ליה טעמא דאי לאו דהו"ל הנאה מניה לא יהיב ליה אלא משום דהכא שאני דתפקע קדושתא אבל בעלמא אנה"נ דמתנה כמכר ויש לדון בזה ולומר אע"ג דעיקר פלוגתייהו באיסור והתר תליא איכא למשמע מינה לדיני ממונות וכגון דז' טובי העיר שנתנו בה"כ במתנ' ואהדרו בהו ומימר אמרי מתנה לאו כזביני היא ולא אהני מעשייהו והמקבל אומר מתנה כזביני שאני זכאי באמרתי ולענין איסור והתר קי"ל כל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כדברי המקל