משכנות הרועים תנב

שלא נשבעה דלאו ב"ד מקרו וכן מצינו למרן הב"י בא"ה סי' צ"ו שכתב משם הרשב"א ז"ל וז"ל אלמנה שנשבעה בפני ב"ד של ג' וא' מהם קרוב מה שנשבעה הרי היא כמי שלא נשבעה משום דצריכה לישבע בב"ד ואין כאן ב"ד עכ"ל ע"ש וכ"ש שהם ב' דוקא גם אין לומר כיון שהיורש כתב לה כל נכסיו במתנה כמש"ו א"כ החפצים ההם שלקחה הם מצד המתנה והבית שנתנה לזולת הוא מפאת סכי כתובתה ושכ"כ בשטר המתנה ההוא חדא דכשעמדה בדין טענה שהחפצים והבית כולם מפאת כתובתה כי העולה על דעתה כי סכי כתובתה יותר מאלה ומבקשת ליטול יותר מהיורש ולא הזכירה ענין המתנה כלל ואם היא לא טענה איך ניקום אנן ונטעון לה מה שהוא נגד היורש אדרבא טוענין ליורש כל מה דמצי אבוהון למטען אבל לא להוציא מהיורש וכ"ש למקבל המתנה דאין טוענין לו ועליו להביא ראיה ועוד שאפי' האלמנה עצמה מכי יצאה מב"ד תו לא מצייא למטען טענה אחרת שלא ממין הטענה הא' כמ"ש בטוש"ע סימן ך' ע"ש ועוד דעיקר מתנה זו בטלה ומבוטלת דאטו בשופטני עסקינן שיתן כל נכסיו לאמו והוא יחזר על הפתחים לפרנס את עצמו ואת בני ביתו ובאמת דרשתי וחקרתי בענין היטב והענין כשמת האב היתה האם בוכה ומבכה ואומרת אוי לה על שברה שכעת תהיה כפופה לכלתה ונזונת מתחת ידה וכשמוע בנה כך קרא לסופר וכתב לה כל נכסיו וזמן השטר והמצבה יוכיחו ולא נתכוון אלא לחלוק לה כבוד בפני כלתה ולא לשם מתנה גמורה איכוין ומצינו להטור סי' רמ"ו שכתב וז"ל ואע"פ שהנותן נותן בסתם אנו הולכים אחר אומד הדעת וכו' וכן הכותב לא' מבניו כל נכסיו לא שנא בריא לא שנא ש"מ לא עשאהו אלא אפוט' דהיינו כדי שיכבדוהו ויהיו שומעין לו עכ"ל גם מצינו לו בא"הע סי' ק"ז שכתב וז"ל הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכ"מ אע"פ שקנו מידו לא עשאה אלא אפוט' וכו' וכתב עליו מרן הב"י משום דאומד הוא דאין אדם מניח בניו ונותן לאשתו ולא נתכוון אלא כדי שיחלקו לה כבוד עכ"ל והכא בנ"ד שהסופדים מספידים ובאותה שעה נכתב השטר כמו שהעידו עדי השטר בוודאי אומדן דעת הוא דלחלוק לה כבוד נתכוון ועוד מצינו למוהריק"א ז"ל והובא בתשו' הרב דרכי נועם וז"ל דמן הדין אינה גובה בשטר המתנה אף אם יש בו קנין אם יש שם גלוי מלתא בעלמא שאינה ברצונו אע"פ שלא היה שם שום אונס ומ"מ אם יש שם שבועה צריך לקיים ע"ש א"כ בנ"ד שלא היה שם שום שבועה ויש גלוי מלתא רבה שלא כתב לה אלא להפיק רצונה שתהיה כלתה נשמעת לה ודאי דלא זכתה ולא קנתה מתנה זו כלל כמדובר ועוד מצינו להטור בח"מ סי' רמ"א שכתב וז"ל כל הנותן מתנה על תנאי אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואי לא לא וכו' עכ"ל והנה הנותן הנז' הטיל תנאי במתנתו ע"מ שלא תתן לאחרים וכבר הודית האלמנה בפני מעכ"ת שכבר נתנה כמה וכמה חפצים לבתה וא"כ אין מקום לחול מתנה זו ועוד מצינו למור"ם בהגה סי' ר"ז שכתב דבמתנה דברים שבלב הויין דברים וכתב הסמ"ע מאחר שנתנה בחנם באומדן דעת כל דהו מבטל המתנה ואמרינן בה דלא גמר בדעתו ליתן ממונו בחנם עכ"ל והכא איכא גלוי דעתא רבה כדכתיבנא ועוד מצינו להב"ח שם בסי' צ"ט סק"ך על שאלת הרא"ש ז"ל שכתב שמי שנותן נכסיו לאחר לא קנה עד שיעשה שיור דאם לא עשה שיור אנן סהדי דלא גמר ומקני נכסיו והוא יהיה מחזיר ע"הפ ואף השיור שעושה צריך שיהיה שיור גדול שיוכל להרויח בו פרנסתו ובעינן משעה שכתב לו כל נכסיו צריך שיחזיק המקבל המתנה בכולו ולא תזוז מידו דתלמודא לא מיירי אלא בהכי עכ"ל ובנ"ד ליכא האי תנאי ואפילו חדא וכ"ש דבעינן כלהו תנאי וגדולה מזו מצאנו דאף כתובה הפסידה שכתב הרא"ש ז"ל כלל מ"א הכותב נכסיו לאשתו וכו' אפי' שייר הרבה איבדה כתובתה שבשביל הכבוד שעשה לה גורם המחילה עכ"ל א"כ בנ"ד דיפה כח הבן ככח האב שבשביל אותו כבוד שעשה הבן נמחלה כתובתה ואם נפשך לחלק על המקבל להביא ראיה שהוא בא להוציא מחזקת היורש מן התורה ועוד דמצינו להרא"ש ז"ל כלל ס"ה שכתב דיש מקומות דאפי' גלוי לא בעינן אלא דאזלי' בתר דברים שבלב כגון דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכו' (כאן נמצא חסר מאכילת הני עכברי רשיעי) עוד מצינו להכנ"הג ח"מ סי' צ"ו אות ג' שכתב שאם. נתנה מנכסי בעלה ומנכסי נדונייתה כאחד הו"ל כקני את וחמור דלא קנה עכ"ל. ולפי הנשמע נתנה הבית מנכסי האב ושאר מטלטלין מנכסי נדונייתה או להפך א"כ הוי את וחמור ועוד יש להאריך עוד בענין זה ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת אכי"ר

ואבוא היום אנא לגבי אב"א מנ"ר נ"ר זי"עא אדברה וירוח לי ראשית דעת חקור דבר עין רואה דעדי השטר שביד נכד האלמנה הלזו לא העידו אלא על שנשבעה שבועת האלמנה כדת וכהלכה אבל על מה שזכתה בחזקה מפאת סכי שטר כתובתה לא קמסהדי אלא מפיה אנו חיים כנראה שהמשוער בדעתה כיון שנשבע' קמה לה ארעא ברשותה ושפיר מציא ליתנה למאן דתצבי ולית אינש דימחא בידהא או"ד לא חתימי אלא מכי אתברר להו דגבתה החזקה הלזו. כדת וכהלכה ואשכחן דהאי מלתא תליא בפלוגתא דאמוראי דגרסינן בפ"ב דכתובות דף כ"ד איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין וכו' ומסיק כגון שכתוב אני פ' כהן לויתי מנה מפ' וחתימי סהדי מי אמרי' אמנה שבשטר הוא דקמסהדי או"ד אכולה מלתא קמסהדי ר"ה ור"ח חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ע"כ והנראה מדנקט תלמודא בכ"הג דכתב איהו אני פ' כהן לויתי מנה מפ' וחתימי סהדי ולא נקט בפשיטות בשטר שכתוב בו פ' כהן לוה מפ' מנה ש"מ דתלמודא בכה"ג לא קא מבע"ל ולא פליגי אמוראי ואיכא מ"ד אין מעלין אלא דלכ"ע מעלין כיון דעדים גופייהו קאמרי פ' כהן ולא קמבע"ל אלא בכתב איהו אני פלוני כהן וחתימי סהדי דאיכא למימר דאמנה שבשטר דוקא דקא מסהדי ולא על מאי דאמר איהו אני פ' כהן או"ד עדים אכולה מלת' מסהדי ובהא הוא דפליגי אמוראי ולפ"ז לא ידענא מאי ק"ל להתוס' ז"ל שם מהך דג"פ בשני יוסף ב"ש שאם היו משולשין כותב לסימן שהוא כהן דמאי סימן כיון שהעדים חותמים אע"פי שאין מכירין בו שהוא כהן וכו' ע"ש דמאי קו' דהתם משכחת לה בכתבו העדים יוסף ב"ש כהן לוה מפ' דבכ"הג ודאי העדים אכולה מלתא קמסהדי. גם לפי מה שתי' ז"ל אכתי שמיע להו דאפילו במלי דקאמרי סהדי איכא למימר דהעדים לא אכולה מלתא קמסהדי אלא היכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש דכהן אתי לסי' לברר מי הוא הלוה או המוכר וכו' ע"ש גם אשו"ר להרא"ש ז"ל בתוספו' שם שהק' מהך דפרק ג"פ וניחא ליה במ"ש התוס' ע"ש ואנכי לא ידעתי דלפ"ד ז"ל אמאי נקט תלמודא בכתב איהו אני פ' כהן וחתימי