משכנות הרועים תלו

דמי אמאי איכפל תנא למתני ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם ומדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב וז"ל אינו ר"ל שחייבת להניקו ב' שנים לפי שע"מ שתניקהו אמ"ל והעיקר אצלנו כל סתם כמפרש יום אחד דמי עכ"ל נראה ללמוד דר"ל דלא שאני ליה לרב אשי בין גיטין לדיני ממונות וכגון במתחייב לזון את חבירו דכללא הוא דכל שלא קבע זמן לדבריו כמפרש יום אחד דמי א"כ מ"ל גבי גיטין מ"ל גבי ממון וכן יש להוכיח. ג"כ ממ"ש בחיבורו שם וטעמא טעים שהרי לא פי' כמה זמן תעשה עכ"ל ולפי"ז יש לתמוה על ה"המ ז"ל שהעתיק ספקו של הרשב"א ז"ל ולא גלה בזה ד' רבינו ז"ל כמנהגו הטוב וגדולה מזו דאיכא למימר דלא כתב רבינו כן אלא לגבי גט דאיכא למימר דלצעורה קא מכוין והא ציערה חד יומא אבל בממונא דליכא ה"ט ואדרבא איכא למימר כיון דלהרוחה איכוין איכא למימר כל זמן שצריך קאמר ולפי שדבריו באו בספר החתום ולא גלה רז זה משו"ה ה' המגי"ד ז"ל לא הזכיר דעת רבינו ז"ל בספקו של הרשב"א ז"ל

איברא דפשטן של דברי רבינו ז"ל ברורים כמ"ש ויעידון יגידון וכדכתי' שוב ראיתי להמרדכי ז"ל דף קנ"א להוכיח מלשון רבינו ז"ל לדבריו יע"ש

גם נראה שאין זה דעת מרן ז"ל בדעת רבינו ז"ל שהעתיק לתשובת הרשב"א ז"ל הלזו דס"ל דכל זמן שצריך קאמר בהלכה פסוקה וכסי' קמ"ג העתיק לשון רבי' וטעמו ז"ל דאם איתא דס"ל בדעת רבינו כמ"ש הרב המרדכי הנך פיסקי סתרא"י נינהו אלא ודאי דס"ל דאין הוכחה מדברי רבינו ז"ל כלל

וראיתי להרא"ש ז"ל בתשובה כלל ו' סי' ח"י שנשאל במי שקבל עליו לזון את חבירו סתם ולא קבע לו זמן אם יכול לחזור בו כשירצה או נאמר לעולם ובסי' י"ט נשאל על מי שפטרוהו הקהל מהמס אם יכולין לחזור בטענה שלא קבעו לו זמן כי כמה מקומות מצינו סתם שהוא לעולם נדר ושבועה אין לי עליך דהוא כל ימי חייו וכן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי וכו' אמנם יש לחלק בגיטין ע"מ שתניק בני וכו' ותי' רבא וכו' ור"א וכו' דלרבא סתם לעולם ולרב אשי סתם יום אחד וגבי ע"מ שלא תשתי יין לעולם סתמא לא והשי' דטענת הפיטור מהמס. דידו על התחתונה דמאחר דבסתם פיטור יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות שאינם יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו ע"הת וכו' ואף כלפי נדבה אמרינן הכי וכו' שאנו הולכין אחר נדבה קטנה וכו' ואע"ג דאמרינן וכו' ע"ע מה שתי' ואותותב רב אשי ונתקיימו דברי רבא דבסתם בעינן ב' שנים דשאני גבי גט משום דלצעורה קא מכוין וכו' והמקבל עליו לזון את חבירו לזון סתם או יתן לחבירו ק' זהובים לשנה דין זה כדין הראשון דבשנה א' יפטר מנדרו

וראיתי להרא"ש ז"ל בפרק שבועות דכ"ה שכתב על מאי דאמרינן התם ה"ד שבועת שוא כאומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכתב עליו וז"ל ואע"ג דאסר עליו כל פירות בסתם ולא הוכיר לעולם כיון שלא קבע זמן מעולם נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו דלא מסתבר אלא רגע א' וכו' עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש ז"ל כל שלא קבע לו זמן כמו שפי' לעולם דמי יעו"ש וקושטא קאי דדברי הרא"ש ז"ל קשין לענ"ד דרבא הוא דאוקי להך מתני' באומר יאסרו וכו' ורבא גופיה הוא דאמר כל סתם כלעולם דמי כמו ע"מ שתשמשי את אבא דכל ימי חייו דמי ולר"א הך מתניתין דשבועות איכא למימר דמוקי לה כאביי דתני בה שראיתי גמל פורח וכו' ונחזי אנן אמאי הרא"ש ז"ל אצטריך בתשו' למימר דרבא ס"ל משום דלצעורה קא מכוין תפ"ל כיון דלא קבע זמן לעולם מש' ושאני נדון המס וחיוב המזונות משום דכיון דהוא להוציא ידו ע"הת ונלע"ד דמאי דאיצטריך הרא"ש ז"ל בתשו' למימר דשאני גט דלצעורה וקא מכוין ולא אתי עלה משום דלא קבע זמן ואיזה זמן תתן לו אלא עכ"ל כל זמן ההנקה וכל זמן שהאב חי משו' דהמגרש בא להוציא לחייב' שתניק את בנו ולשמש את אביו שכבר הוא מוחזק בה וקנתה עצמה בגט ואיהו אתי עלה מכח התנאי דאיכא לפרושי נמי אפילו יום אחד ודנין בפחות שבזמן דיד המגרש על התחתונה אהא קאמר דשאני גט דלצעורה קא מכוין הילכך לדונו לחומרא וחשבינן ליה כאילו כתוב התנאי בכתב מפורש ומסייע למלתיה מעל מנת שתתן לי איצטליתי אע"ג דבכל התורה קי"ל שוה כסף ככסף הכא בעינן אצטלית דוקא ומפרש רבא גופיה ה"ט משום דלצעורה קא מכוין

וראיתי להרב מוהראנ"ח ז"ל בח"א סימן ז"ך דמותיב ורמי דברי הרא"ש ז"ל דשבועות לדבריו שבתשובה הלזו ותי' דבשלמא גבי איסור פירות כיון דאין להם זמן קבוע שפיר אמרינן איזה זמן תתן לו אבל במזונות מסתמא אדם מכין פרנסתו של כל השנה ע"ש ואחה"ר דבריו אינם מובנים לענ"ד דא"ה אמאי אצטריך גבי יניקה ושמוש האב לטעמא דלצעורה קא מכוין תפ"ל משום דאיזה זמן תתן לו ושאני מזונות דיד הניזון ע"הת וכיון דארחייהו דאינשי להכין פרנסתם כל השנה ומשו"ה נותן לה מזונות שנה א' ודיו וע"ק דהרא"ש ז"ל לא חייבו ליתן לו של כל השנה אלא משום דהשואל שאל במתחייב לזון את חבירו סתם או ליתן לו ק' זהובים לשנה ע"ש והנלע"ד ר"ל במתחייב לזון את חבירו או ליתן לו ק' זהובים לשנה סתם ר"ל שלא קבע לו זמן וע"ז דן הרא"ש ז"ל כיון שהזכיר לשנה חייב לזונו שנה אחת או ליתן לו ק' זהובים דאין פחות משנה אבל אם לא הזכיר לשנה כלל אינו חייב ליתן לו אלא פחות שבזמנים שו"ר למהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' מ' שלא ישרו בעיניו דברי מוהראנ"ח ז"ל ודקדק בדברי הרא"ש ז"ל כדוקיין עש"ב

וראיתי להרב מח"א ז"ל הלכות שבועות סימן ו' דרצה לידון בשותף שנשבע לחבירו שיהא שותף עמו דיכול לו' כל זמן שירצה וכיון שנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו והדר ק"ל מההיא דנודרין להרגין דבעינן עד שיאמר היום משום דסתמא לעולם משמע ולחלק יצא דמיירי דהוי בשב ואל תעשה כגון יאסרו כל פירות שבעולם עליו בין בדבר שהוא בקום עשה ע"ש ולענ"ד אין זה דע' הרשב"א בתשו' דקא קא יליף בחייב עצמו לזון סתם לעולם קאמ' ומהך דנודרין להרגין דאמר ואסרו כל פירות העולם עליו עד שיאמר היום מסתמא לעולם משמע והתימה מעולם בקיאותו ז"ל איך לא שלטו מאורות עיניו בתשובה זו והביאה מרן ז"ל בב"י כמדובר וממשפטי התנאים לא גמרינן דהרשב"א ז"ל גופיה איהו ניהו מארי דשמעתא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ז מהלכות אישות ע"ש ואיהו ז"ל בתשובה דידיה דמיירי בקום עשה לזון את חבירו דחייב לעולם

ואתה דע לך דלרבוותא דפסקו כרב אשי בסתמא כמפרש יום א' דמי לאו דוקא יום אחד