משכנות הרועים תלג

שם בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב אבל מה שתלה עצמו באילן גדול חנניה משאלי ועזריה שגה ברואה ולא דק חדא דהתם לא ע"ז ממש הואי אלא אנדרטי הוא דהואי כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"ש ועוד דהתם נמסרו ביד מלאכי או"הע דלא מרחמי ומכין ועונשין בכל מיני משחית ובכל מיני פורענות מידי דלא קייץ משא"כ שופטי ישראל אם רוח המושל תעלה כי יצא הקצף מלפניו ברגז רחם יזכור ישראל רחמנים בני רחמנים הא מיהא לגבי יש להסתפק אי אמרי' בכ"הג כסבור אנוס הוא והמומר על ידי אונס כשר להעיד כמ"ש הריב"ש ז"ל

וראיתי למרן בש"ע י"ד סימן קי"ט סי"א שכתב מומר שבעיר א' מאמין באלילים בפני כותים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי אין עושה יי"ן עכ"ל והרב פר"ת ז"ל סקי"ג כתב ואם המית ע"י האונס על שראינוהו שעושה כל מאמצי כחו ואינו עובר אלא לצד הסכנה ואצ"ל בינו לבין עצמו הוא שומר הכל כיהודי כשר ה"ז נאמן עכ"ל לאפוקי בשא'ט בנפש הוא שהמיר כמ"ש הפר"ת ז"ל שם ונ"ד כבר מלתא אמור' דלאו בשאט בנפש הוא ואיכא למימר דבכ"הג אע"ג דלא איתחזק הכת"י קודם שהמיר לא חשיד לחתום שקר ולא לזייף ועיין להש"ך סקכ"ד והנלע"ד כתבתי

(רלז) מזונות. ראובן היה נשוי עם לאה ולו ממנה בנים ותמת לאה ונשא את רחל וילדה לו בת ועמדה וגבתה כתובתה שורת הדין שחייבים היורשים ליתן לה מזונות והיא תשב אצל אמה וטענה רחל שהיא פרנסה היתומה מכיסה והיורשי' טענו אנחנו זננו אותה או פרענו לך נאמנים אע"ג דמזונות הבת כמעשה ב"ד ה"מ לגבי הבת עצמה אבל לא לגבי אמה שטוענת שלויתי לה ואפי' לגבי הבת דוקא שבאה לפרוע להבא אבל לא לאחר הזמן תשו' ה' מהר"י אבן מיגאס ז"ל הנ"מ סי' ס'

(רלח) מזונות קי"ל המקבל עליו לזון את חבירו אין המלבושים בכלל המזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דהמלבושים בכלל הפרנסה כמ"ש מור"ם ז"ל סי' ס' ס"ד ע"ש והנה בהיותי בכפר נאכ'ל מפני חמת המציק ע"פ הדב"ר רח"ל ספרי אינם אתי לברר הענין יען הן ספק בידי קשה דיוקא אדיוקא דרישא מ"ש דלשון מזונות לא קאי אלא אאכילה ושתיה ואפרנס אמלבושים לחוד קאי אמטו להכי אי כתב ליה אזון ואפרנס מחייב בתרוייהו דאזון אכילה ושתיה ואפרנס מלבושים אבל בכתב לה אפרנס אותה אינו חייב אלא במלבושים ולא אכילה ואח"כ כתב וז"ל דמלבושים הם בכלל פרנסה האי לישנא משמע דלאו אאכילה לחוד משמע אלא מלבושים נמי ונ"מ אם כתב לחבירו אפרנס אותך חייב באכילה ומלבושים ומרן ז"ל בש"ע א"הע סוף סימן קי"ד כתב כל המחייב עצמו מדעתו לזון וכו' אינו חייב במלבושים אא"כ פירש אזון ואפרנס וכו' עכ"ל מריהטא דלישנא משמע כדוקיין קמא ונ"מ לענין דינא בכותב אפרנס לחוד דאינו חייב במזונות ובפרק מציאת האשה דס"ז תניא יתום ויתומה שבאו להתפרנס וכו' פירש"י ז"ל מזונות עכ"ל ולשם במתני' קתני המשיא את היתומה וכו' מפרנסין אותה וכו' עכ"ל דהיינו פרנסת הנדונייא ובפרק נערה דמ"ח תנא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ופירש"י זנין מזונות ומפרנסין כסות ולבוש עכ"ל והא דנקט ברישא תובעת מזונות לאו דוקא אלא דתנא קיצר לשון התביעה ומפרש בענין דינא ולא. ידעתי דעת עליון למה לא פירש כן במאי דקתני מי שנשתטתה וכו' דמתניא מקמי הך דמי שהלך וכעת אין לי ספרי' לראות ומדאצטריך תנא למתני תרוייהו שמע מינה דמזונות אינם בכלל פרנסה והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומעתה מ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף ס"ו ע"ב אהא דתניא מכרו שניהם לפרנסה וכו' אורחא דמלתא נקט דאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות עכ"ל ק' נהי דאיכא למימר מזונות בכלל פרנסה וכדוקיין בתרא הא מיהא למימרא דפרנסה לא קאי אלא אמזונות לא אמרה אדם מעולם ופשיטא דכשם שאדם ראוי למכור כלי תשמישו משום מזונות ה"נ עשוי למכור משום לבוש דהא איכא מ"ד דאין מוכרין אלא למזונות משום בזיונא ולשם בפ' נערה דף ן' ע"ב רב זן מחטי דעליה ואבעייא לן בפי' דזן אי הוו פרנסת הבת דהיינו נדונייתה או"ד מזוני ממש ע"ש ולפי המשוער דלשון זן לא קאי אלא אמזונות ממש ונראה דהתם משום דאמר מחטי דעליה הוא דמספק"ל אי לישנא דעליה דאב ועכ"ל דנקט ר"י זן במקום פרנסה או"ד מלישנא דדברים הנאמרים בעליה והו"ל מזוני ממש כפשטא ומאי דפשי' מדקאמר שמואל זיל זון דמזוני קאמר ודחי לה לפרנסה ע"ש בתוס' ובפ' מציאת האשה דס"ח אהא דתניא התם הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן ובעו למימר דהא דקתני ומתפרנסות דהיינו פרנסת הבעל שהיא הנדוניא היינו ממאי דקתני נזונות ומתפרנסות דא' פרנסת עצמם וא' פרנסת הבעל במשמע ועכ"ל דפי' מזונות דקתני היינו מזונות כסות ולבוש נמי ודחי אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא ק' הא באכילה ושתיה הא בלבושא וכסוייא מהכא משמע דלשון ניזונית לחוד איכא למימר באכילה ושתיה אבל לבושא וכסויא בלשון פרנסה נקראים וכפירש"י ז"ל בפ' מי שהלך המובא לעיל דבתרגום בן משק ביתי בר פרנסת ביתי ובפ' ועל פיך ישק כל עמי תרגם יתזן ורש"י ז"ל שם כתב יתזן ויתפרנס שכל צרכי עמי יהיו נעשים על ידו. ע"ש כי לפי הענין יורה דודאי אליעזר הוא המושל בכל אשר לו ול"ד ענין המזונות וגבי יוסף נמי כיון דלא שלל רק הכסא ש"מ יתזן ויתפרנס קאמר ונלע"ד דבהא פליגי דודאי הבנות נזונות אכילה ושתיה ולבושא וכסוייא קאמר ולמ"ל למהני תו ומתפרנסות אלא עכ"ל בנדוניית הבעל ודחי דניחא לתנא לפרושי למלתיה אבל בכותב לחבירו לזון אותו אין מלבושים במשמע עד שיכתוב אזון ואפרנס כיון דאין שום חיוב עליו אלא דבא לחייב עצמו מעתה דפשיטא דאפי' למאי דבעי למימר תלמודא דמזונות פרנסתי עצמה דהיינו אכילה ושתיה ולבושא וכסוייא ופרנסה היינו נדונייא ה"ד גבי בתו דכבר הוא חייב לה מתנאי ב"ד אבל הכותב לחבירו לזון ולפרנס פשיטא ופשיטא דאינו חייב בפרנסת הבעל אם יש למקבל בת הראויה לנשואין אבל ודאי כדאמרן ופשיטא לי ג"כ דאם לא כתב לחבירו אלא אפרנס אותך דאינו חייב במזונות אלא בלבושא וכסויא דאע"ג דאשכחן דאם מכרו שניהם לפרנסה וכו' דהוי לשון מזונות כמ"ש רש"י ז"ל ולפי המשוער דגם לכסות מוכרין כלי תשמיש דהתם אינו לשון חיוב אלא לישנא דברייתא והא דתנן בסוף פאה העובר ממקום למקום וכו' לן נותנין לו פרנסת לינה וכו' איתמר עלה בפ"ק דב"ב ד"ט מאי פרנסת לינה פורייא אבי סדייא ע"ש