משכנות הרועים תלא

זאת אשיב אם באנו להטפל בדין מאיס עלי אי כייפינן לבעל לגרש בטענה זו או לא דבר זה נפתח בגדולים גדולי הוראה נעשו כתין כתין ושורש מחלוק' זו יסודתו בהררי קדש כלתיה דרב זביד דאמרידא בבעלה דאיתא בפ' אעפ"י דף ס"ג ע"ש בפירש"י ז"ל שפירש דאיירי באומרת מאיס עלי וע"ע בתוספות שם והרי"ף ז"ל כתב דתקנת רבני מתיבתא לכוף לאלתר ע"ש והרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות אישות דין ז' כתב שלא יהיו בנות ישראל כשבויות לבעל השנאוי להם ע"ש ועוד שרים ונכבדים עמו והחזיקו בסברא זו לעומת זה רברבתא אחריתי חלוקים בדבר שלא לכוף לגרש כמ"ש הרשב"א והר"ן וה"המ ז"ל ע"ש והעיד הרשב"א ז"ל שלעולם לא נעשה מעשה לכוף כסברת הרמב"ם ז"ל וגדולה מזו אמרו אפי' במקום שקבלו עליהם הוראת הרמב"ם ז"ל עכ"ז הוציאו מכללן וא' מהן היא דין הכפיה באומרת מאיס עלי וכמ"ש גדולי המורים הלא בספרתם ואנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא והוא ז"ל בש"ע בסי' ע"ז פסיק ותני דאין לכוף לגרש כלל ומי יבא אחרי המלך ואין לנו עוד עסק בזה

איברא דראיתי להרשב"ש ז"ל בתשו' סימן צ"ג והביאה מרן הב"י ז"ל שכתב דלענין כפיה אביו ז"ל והוא ז"ל דנים שלא לכוף אלא בנדון הזה ראיתי שטענת האשה שהיא מואסת אותו מחמת שאמה השיאתה לו בע"כ ועוד וכו' והנה מהטענה הא' שהיתה מואסת אותו קודם נישואיה ולא נישאת לו אלא בע"כ בזה אפי' האומרים שלא לכוף בטענת מאיס עלי יודו שכופין לגרש שמה שאמרו שלא לכוף מחשש שמא נתנה עיניה באחר. ובזו הדבר מפורסם דבע"כ נשאה ונסתלקה חששא זו וכו' ובסוף דבריו כתב וז"ל והעולה מזה הוא שאם טוענת מאיס עלי בלא טעם אין כופין וכו' ואם נתנה אמתלא לדבריה כמו שקודם נישואיה לא היתה חפצה בו הוא קרוב לדון שכופין לגרש אלא דלענין מעשה לא הייתי מקל בזה וכו' עכ"ל דון מינה ואוקי באתרין דאפילו בטענה זו לא מלאו לבו הרב ז"ל לדון לכוף לגרש מה נענה אנן יתמי דיתמי ויכולני לפתו"ר דע"כ לא חשש הרב ז"ל אלא בנדון שנשאל עליו שכבר היתה נשואה עמו כמה שנים ואח"כ מרדה אבל זו שמתחלתה מורדת ועומדת כמדובר בהא איכא למימר דלכ"ע לא חיישי' שמא נתנה עיניה באחר שוב מצאתי להרב ז"ל בסי' מ"א שנשאל על כיוצא בזה שכתב דאין לתלות בה מצערנא אלא אם אמרה בפירוש ומאיס עלי נמי ליכא ולא הזכיר ענין הכפיה משמע דאפי' בכ"הג אין כופין ומ"ש בסו"ד אם עמדה במרדה ואומרת מ"ע תפסי' כתו' וכו' עכ"ל היינו ברוצה לגרשה ולא ע"י כפייה נמצאת אומר ידינו מסולקות מדין הכפיה הס כי לא להזכיר והנה בעת"ה עת לדבר בענין הכתובה ונצ"ב שהכניסה לבעל ובגמ' אהך עובדא דכלתיה דרב זביד אמרינן השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקי' מינה לא תפסה לא יהבינן לה ונחלקו בזה אבות העולם דאיכא מ"ד דאפילו תפסה מוציאין אותם מידה וזוכה בהם הבעל ואיכא מ"ד דאפילו תפס הבעל מוציאין אותם מידו ויהבינן לה ואיכא מ"ד דאי תפסה דוקא אין מוציאין מידה מיהו כבר כתבנא דאנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירנא ואיהו ז"ל פסק לשם ס"ב דנוטלת בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין נ"מ וכו' עכ"ל משמע דאפילו לא תפסה דסתמא קאמר ולא חילק בין תפסה ללא תפסה אלא גבי מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ע"ש ומור"ם ז"ל כתב על דברי מרן וי"א דאפילו בנכסי צ"ב אינה נוטלת מה שתפסה עכ"ל עין רואה דלדעת מרן הש"ע דסובר דנוטלת בלאותיה הקיימים אע"פ שישנם ברשות הבעל וכן מטין דברי הרשב"ש ז"ל שם בסי' מ"ה אך הנדונייא שהכניסה לא תפסיד ממנה כלום ושכן היה דן אביו ז"ל מהאי לישנא משמע דלאו מטעם תפיסה אלא מדינא ומש"ה החליט הדבר דלא תפסיד כלום וכן ממ"ש. בסי' צ"ג ולענין כתובה יתן מבלאותיה הקיימין וכו' מדקאמר יתן משמע שמוציאין מידו ואין אנו צריכין עוד להאריך בפרט זה כי כבר בא חכם הרזים מהר"ש צרור ז"ל בס' פרי צדיק סי' ב' והעלה ארוכ"ה ולמסקנא תפס כמרן ז"ל בש"ע ושכן. ראוי להורות בכל מקום שקבלו פסקי מרן ע"ע בדרך ארוכה ורחבה ואע"פ שאינה נותנת אמתלא לדבריה מפני מה מואסת בו מכל. מקום אין זה מעלה ומוריד לס' מרן שהלך בעקבות הרמב"ם ז"ל ועיין במור"ם שם ס"ג ועיין מ"ש בזה הרב פ"ץ ז"ל שם שכתב בסו"ד דלהרמב"ם ומר"ן והרשב"ץ והרשב"ש ז"ל דא"צ שום אמתלא ע"ש ומעתה האריכות בזה לאין צורך

אשור"ה נא ואראה משפט המדודים שנתן אביה לבעל אי מדמינן להו לנצ"ב שבלו שאינו חייב לשלם הפחת או"ד מעיקרא אי יהבי הנך מדודים אדעתא לישא וליתן בהם והו"ל כמלוה גביה או"ד כיון דברשותו קיימי אפילו למשתי בהו שכרא ואע"ג דלאו אדעתא דהכי יהבינהו ניהליה הא"מ יהא אי טעי למעבד לית אינש בארעא דימחא בידיה ותו איכא לספוקי אי ליתנהו למדודים בעינייהו אלא מאי דאתי מחמתייהו אי חשיבי כמדודים גופייהו או לא ובהא פשיטא לי דאי אמרת להוצאה ניתנו ע"מ לישא וליתן בהם פשיטא דגם אמאי דאתי מחמתייהו אלא אי אמרת קמו ליה ברשותי' אפילו למשתי בהו שכרא תו ליכא לספוקי כלל והדעת נוטה דאינו חייב להחזיר דכיון דלהוצאה ניתנו הו"ל הני נכסי כנדוניא שבלו ונאבדו דפטור מלשלם אלא דוקא הקיימין היא נוטלתן כנלע"ד ולענין אם היא יכולה ל למכור מנכסי נדונייתה כל זמן שלא גירשה והיא עומדת במרדה ע"ד זה נשאל האשל הגדול מהרלנ"ח ז"ל סי' ל"ז דף נ"ט סוף ע"ד וזה הלכה העלה בד"ה הדין הא' דיכולה למכור כיון שהנדוניא שלה עש"ב ודעת מור"ם כמהרי"ו ז"ל דאין ליתן כיון דאם מתה יורשה ועיין לה' ב"ש סקכ"ט וכל זה ברוצה לגרש דאז מוציאים ממנו נצ"ב אפילו אם הוא תפוס כפסק מרן ז"ל כמו שנאמר אבל אם אין רצונו לגרש צ"ע אם מוציאין נצ"ב שכבר הם תחת ידו אח"כ מצאתי להרשב"ש ז"ל שהביא משם הרב ט"ז דפשיטא ליה דוקא כשרוצה לגרש ע"ש ולענין אי עבדינן ליה הרחקה דר"ת ז"ל לגרש כבר מצאתי תשו' שלימה להרב מוהר"א אלפנדארי ז"ל בס' אליה רבה וזוטא סי' י"ג י"ד והנושאים קרובים כאשר ירדוף הקורא גברא דשפיר חזי ע"ש

(רל) מומר באונס כשר להעיד עיין בתשו' הריב"ש ז"ל סי' ק"מ

(רלא) מומר ישראל שהמיר דתו והיו עליו ב"ח ישראל ומת אביו של המומר אין המלוה גובה חובו מירושתו לפי שאין המומר יורש ויבקש חובו מהמומר תשו' הגאונים ז"ל סי' קל"ו כנ"הג סי' רפ"ג בהג"הט אות י"א ע"ש והנה בעת"ה נראה בעליל ס' האורה לרש"י ז"ל ושם דף א' האריך