משכנות הרועים מג

במומין כדאיתא בפ' המדיר ד' ע"ד גבי מומין שבאשה ע"ש וכת' הכ"מ שם בדיני מקח וממכר גמרי מהתם ע"ע לכן נלע"ד דמ"ש ראבי"ה עד לאח"ז לאו למימ' עד אח"ז שיראה לתגר אלא ר"ל לאח"ז שקנה ובתוך זמן שיראה לתגר אלא הא קמ"ל דאע"ג דידע שפיר דאית ביה אונאה וקנה ושתק עד הזמן המוגבל לא אמרי' כיון דידע מסתמא מחל והיינו הנך עובדי ור"ח המובא במקו' וראבי"ה אמ' דבר א' דאע"ג דמודה ואזיל הלוקח דקודם שלקח ידע שיש בו אונאה לא הויא שתיקתו עד שיראה לתגר מחי' דלא קבעו חכמים שיעור שיראה לתגר אלא להודיעו שנתאנה אבל אם עצמו יודע לאלתר הויא מחי' קמ"ל דאפי' בכה"ג יהבינן ליה שיעורא דתגר שוב מצאתי למור"ם ז"ל בד"מ שכ"כ ת"ל אלא דמ"ש והוא פשוט למעיין שם אהמ"ר ליש' דראבי"ה לא רהיט בהכי שכת' ושתק לאח"ז וכו' לא הויא שתיקתו מחי' וכו' אלא כיון דמהנך עובדי גמר לדיניה צריך לפרש דבריו כן ונמשך אחר פי' זה בהגהה שם ס"ז ע"ש והרב"ח פשי' ליה דהנך עובדי בדאמ' לפני עדים דשמיע ליה הא דקאמ' תלמו' אמ' אי יהיבנא וכו' ר"ל דאמ' כן לפני עדים ואינו מוכרח אלא דמדחזינן דאי הוו יהבי ליה ה' ופלגא הוה שקיל ואיהו יהיב ליה ו' ש"מ דלהכי איכוון אבל להצריך עדים בדבר לא אמרה אדם מעולם וכבר חלק עליו הט"ז ע"ע וכת' הרב כרם שלמה בח"מ סי' ס"ג ד' קכ"ז ע"ב דס' הב"ח יחידאה היא ולא מצי המוחזק למימ' קים לי כוותיה דהב"ח ע"ש גם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סוס"י ט"ל דף ע"ה ע"ב כת' ע"ד הב"ח הללו דלא משמ' כלל כן מדברי ראבי"ה וכגון דא הוה בעי לאודעי ולפ' דבריו עכ"ל וגם דחה הראיה שהביא והכנה"ג בהגהב"י שם אות ח' האריך בזה בכמה אוקמתות אוקמי למילתיה דראבי"ה וכן בתשו' ח"ב סי' קנ"ג ע"ש ולענין דינא הדין דין אמת כמו שהבין מור"ם ומרן הסכים לדינא דהכי הוא והיינו דק"ל על ראבי"ה לפום דשמיע ליה ז"ל דאפי' לאח"ז שיראה לתגר קאמ' אלא דקושטא הוא דהנך עובדי בכדי שיראה לתגר אע"ג דידעי דיש אונאה והיינו פסק מור"ם כדברי ראבי"ה ודלא כהב"ח גם ה' מח"א הל' אונאה שם סי' י"ט לא נתקררה דעתו מדברי הרב"ח והק' עליו דא"ה אמאי לא שקלינהו בה' ופלגא ולגלויי דעתיה דלא בעי לאחולי ומאי קאמ' הויא מחי' ע"ש ולענ"ד דא"ה מצי מוכר למימ' אחזיר לי את מקחי דאדעתא דכ"ע אני מוכר דפחות משתות מחלי והשתא דאיהו לא בעי לאחולי אנא נמי הדרנא מזבינאי וזה נלע"ד נכון וכעת ראיתי לה' בני חיי ז"ל שתי' לק"ו מרן בב"י דשיעור שיראה לתגר א"א בהתרשל ולא הראה לתגר אמ' דמחל אבל כשידע מימ' אמ' עד שיהא לי פנאי ע"ש מלבד שהדברים עצמן רחוקים ומי ילד את אלה דמהנך עובדי ליכא למגמר דשתק כ"כ ועוד שהם הפך דברי מור"ם וסיעת מרחמוהי נו"ן וגם הוא ז"ל לא נחה דעתו מדברי הרב"ח דא"ה מאי קמ"ל ראבי"ה

(מב) אונאה. קיי"ל הנו"ן באמו' דאין לו דין הונאה כמ"ש בטוש"ע סי' זכ"ר סכ"ז ע"ש ראובן נשתלחה לו סחורה מעיר ליוורט יע"א ואמ' לו שמעון אני אתן לך י' לק' בריוח על מ"ש בפאתורא ועדין לא ראה הסחורה ויאותו זל"ז ותקעו כפם כמנהג התגרים שע"י ת"כ נגמר הקנין ואין א' מהם יכול לחזור בו כמ"ש בטוש"ע סי' ר"א ע"ש והמוכר לא הודיע כמה כתו' שומת הסחורה בפאתורא ואחר יום או יומים כשהודיעו סכום הכתו' בפאתורא נמצא שנתאנה ביותר מכדי אונאה ורצה שמעון לבטל המקח ואם אין בה אלא כדי אונאה להחזיר לו דמי האונאה ולקיים המקח כאשר משפט כתו' בטוש"ע סי' זכ"ר שם ס"ג ו"י ע"ש עמד השואל ושאל שורת הדין להיכן נוטה ויבא שכמ"ה כי זה דבר רגיל ושכיח בין התגרים

זאת אשיב ראשית בקור"י ברייתא שנויה בפ' הזהב דף נ"א ורש"י פי' במי שנותן לחברו למכור ומאמינו וכו' ע"ש והתוס' הק' עליו ופי' הם ז"ל כמו שפי' ר"ח דנו"ן באמו' היינו שמאמינו בכמה קנה ונותן לו כך ויותר מעט עכ"ל וכ"כ עוד שם בד"ה לא יחשב וכו' ע"ש ולא נתבא' בדבריהם ז"ל שמודיעו תחי' בכמה קנה ואח"ך פוסק לו כך יותר להרויח שכבר ידע סכום המקח או באופן זה שיאמר לו אני מאמינך במה שאתה אומר לי בכמה קנית ואתן לך לריוח כך ומדברי הג"א מא"ז נר' דס"ל דאע"ג דלא אודעיה מעיקרא בכמה קנהו אפ"ה אין לו עליו אונאה ממ"ש ואני אתן לך ריוח דינר יותר ממה שקנית ואני מאמינך ממה שתאמ' שנתת עליו וכו' וכגון שמשך את החפץ עכ"ל משמע שמשך כבר את החפץ ועדין לא הודיעו כמה נתן עליו. וכן מתב' מדברי הנמק"י ז"ל משם ר"ח ע"ש וכן יש לפ' דברי התוס' משם ר"ח שתלה הדבר הקונה במה שאמר לו המוכר בכו"ך קניתיו משמע אעפ"י שלא הודיעו מתחלה אמנם מדברי רבינו בפי"ג מ"ה מכירה הלכ"ה ה' שכתב וז"ל הנו"ן באמו' אין לו עליו הונאה כיצד חפץ זה בכו"ך לקחתיו כו"כ אני משתכר בו א"ל עלי הונאה עכ"ל נרא' דמיירי כשהלוקח כבר הודיעו בכמה לקחו דידע כמה נתן בחפץ אבל כל שלא הודיעו מצי למימר אלו הייתי יודע שכו"כ נתת בו לא הייתי קונה כיון שיש בו שיעור אונאה וה"ה ז"ל כת' ע"ד רבי' פי' ר"ח המביא סחורה ומצאו חברו הרוצה ללוקחו ונתרצו לתת לו סך ידוע ריוח והלה אומ' בכמה קני וכן הוא האמת א"ל אונאה לפי שלא סמך משעה א' על השיווי אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל ומשמע ליה לה"ה ז"ל דר"ח והרמב"ם ז"ל ל"פ לענין דינא דל"ש לן הודיעו בכמה קנה קודם שמכר או לאחר שמכר דמידי הוא טעמא לפי שכל עיקר סמיכת הלוקח על הדמים שנתן המוכר א"כ מ"ל הודיעו קודם להודיעו לאחר מכאן וכמדומה שע"ז מרן בב"י שכת' ע"ד הטו' ומשמ' ליה לרבי' ז"ל שהוא פי' מחודש ולי נר' דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל שכבר כת' ע"ד הרמב"ם וכת' ה"ה שכך פי' ר"ח אלמא דשמיע ליה למר"ן כדעת ה"ה דר"ח והרמב"ם אמ' דבר א' והביא הטעם שכת' ה"ה ז"ל ע"ש ולענ"ד פשו' שדעת ה"ה כדעת הר"ח והרמב"ם דא ודא חדא היא כדעת מרן וכדכתיב' ומזה נמשך לדעת מרן בש"ע שלא ס' הי"מ שכת' הטו' וכדכת' הסמ"ע אלא דהוא ז"ל פליג על מרן בב"י בהא וכמ"ש ג"כ בפרישה וכן הרב"ח עמד ותלאה במחלוקת בין הרמב"ם והי"מ גם אשו"ר לה' מוהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' י"ט ד' כ"ב ע"א שכת' סגנון דברי מרן שאחר שהביא דברי ה"ה ז"ל שפי' ר"ח וכו' ונ"ט לדבר וכו' יראה דלא כן ידמה מרן שהחילוק בין הנושאין הוא אם אמ' מוכר או אמ' לוקח אלא לענין אם הודיעו קודם או לאחר ושמיע ליה למרן דמהך טעמא כך להודיעו קודם ללא הודיעו וכדכתי' גם ה' מוהריט"ץ ז"ל סי' רל"ז כת' תמה על מר"ן בב"י וכת' שהדבר שקול וצריך הכרע ע"ש מיהו