משכנות הרועים תכט

אמוהר"ם ז"ל ושבקת ר"א מטולא ז"ל

איברא בחפזי באמתחות. הפוסקים אשכחנא דסברת מוהר"ם ז"ל היא עיקר דרוב מנין ורוב בנין קיימי בשיטתיה מוהרש"ל ז"ל בחי' לקמא סי' מ"ט שהביא דברי ר"א מטולא ז"ל שכתבתי וכתב עליו וז"ל והנה דבריו נראה לי לחצאין דפשיטא דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אין לו דין מוסר לפוסלו לעדות ולשבועה וכן פסק מור"ם בתשובה אבל בדין תשלומין לא נ"ל שיפטר ואעפ"י שאינו מוסר ממש תדע דאי לא הוי מוסר לתשלומין אלא היכא שמתכוין להזיק א"כ מוסר שהראה ממון חבירו ע"י אונס אמאי חייב אעפ"י שכוונתו אינה להזיק אלא ודאי ל"ש מתכוין ול"ש אין מתכוין חייב בתשלומין וליכא בינייהו אלא לאבד ממונו ולפוסלו לעדות ולשבועה כמבואר לעיל ומצאתי תשובה לגדול הדור מהר"י מולין ז"ל שכתב וז"ל היכא שהמוסר היה מתכוין להתיר כגון שעשה מחמת מורא שגיזם עליו חבירו וא"כ ודאי אינו פסול ומ"מ אפ"ה צריך לשלם לו מה שהפסיד כדין מוסר וכ"כ מור"ם בתשו' וז"ל ומה שתקנו הקהלות שאין אדם נתפס על צערו דכיון דבשעת חמום הוא שעמד עליו אחד בפרץ ומסרו קודם והזיקו וחזר זה ומסרו שאין בו דין מוסר וה"ה אם חבירו חבל בו והיה כי יחם לבבו מסרו ביד גויים אין לו דין מוסר ולא תיקנו הקהלות אלא שלא לנדותו ולקונסו אבל בדין תשלומין לא תיקנו וכל א' משלם לחבירו כמוסר והוי כשני אנשים שחבלו זה בזה שכל אחד משלם לחבירו במותר נזק שלם וכן ראוי להורות ולפסוק והרבה תלו עצמם באילן גדול ר"א מטולא ז"ל ושרי להו מארייהו כי חלילה להורות כן עכ"ל הרי קמן כמה גאונים וגדולי הדורות שהביא מוהרש"ל ז"ל שכולם מסכימים לס' מוהר"ם ז"ל דעונשין ונידוי ליכא אבל תשלומין איכא ומה שדקדק הר"א מטולא ז"ל מדקאמר הש"ס משמתינן ליה ולא קאמר מחייבינן ליה נלע"ד דלדעת הנך רבוותא דפליגי אר"א מטולא ז"ל ס"ל דאין זה דקדוק דהא כי קאמר הש"ס משמתי' ליה לאו על עיקר המעשה שעשה אלא דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה ולהוציא אותה מידי אנס קודם שיעמוד לדין ולא שיעמוד לדין ועדיין היא ברשות אנס וטעמא דמלתא כמ"ש אבי העזרי ז"ל והביאו המרדכי ז"ל שם באותו פ' באותו מקום וז"ל ואע"ג דדינא הוא כל דאלים גבר ה"מ היכא דיכול לומר לזה הביא ראיה ועדים ויבאו לפנינו. ויראו אם היא שלו ויחזירנה לו אם יזכה בדין אבל היכא דמסר למלכא לא יועילו. עדים עוד דלא יוכלו לראות. אם היא שלו עכ"ל ומשו"ה קאמ' הש"ס משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאים בדינא ואה"נ אם לא יוכל עוד להציל מיד האנס או שנמשך לו הפסד עי"ז ודאי דחייב לשלם לו כל מה שהפסיד לו

עוד ראיתי מראות אלהים למוהרמ"א ז"ל בתשו' סי' פ"ו דצ"ג וז"ל נ"ל דברור הוא שמי שהזיק חבירו והפסידו ע"י כך דחייב לשלם לו כל מה שהפסידו ואע"ג דלא נתכוון להזיקו דקי"ל אדם מועד לעולם בין ער בין ישן וחייב לשלם כדאיתא בב"ק ולא שאני לן בין מזיד לאנוס למתכוין לשאינו מתכוין דהא ישן אינו מתכוין להזיק ואפי"ה חייב לשלם ואע"ג דלא נתכוון אלא להציל את שלו אפי"ה אם הפסידו עי"ז חייב לשלם לו מה שהפסידו וכן הוא בתשו'מוהר"ם ז"ל והביא' המרדכי וכן נראה ג"כ בתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ז השאלה הי"א והביא' הטור סי' שפ"ח ועיין בהרב"י ז"ל שם ודברים ברורים ומבוארים בגוף התשובה עצמה כמו שיראה המעיין דאע"ג דבמרדכי פרק המניח משמע דאם אי אפשר להציל את שלו רק ע"י גויים והזיקו עי"ז פטור נראה דדוקא היכא שא"א דומייא דהיה לו להשמט ולא נשמט שהביא הרב שם ראיה ממנו דאז אי אפשר להמתין כלל ואי אפשר ליטול רשות מהב"ד אבל כל שאפשר להמתין עוד רגע וליטול רשות מהב"ד והלך ותקפו ע"י גויים והפסידו עי"ז פשיטא דחייב לשלם וכן פסק בהדייא מוהרי"ו ז"ל ותדע דהא בתשובת המרדכי הנז' לא קאמ' דאם א"א פטו' רק כתב וז"ל מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו דבר אחד לימים כפר בו ועמד המפקיד והוציא את שלו ע"י כותים אנסים ומתוך כך העלילו על הנפקד העכ"ום והפסיד מה שהפסיד ופסק הרב ז"ל דאם אפשר למפקיד להציל את שלו בענין אחר חייב לשלם לו כל מה שהפסידו עי"ז כמו שהיה לו להשמט ולא נשמט וכו' הרי דלא כתב צד הפיטור רק צד החיוב להורות שזה אפשר מקרי כיון שהיה לו ליטול רשות מב"ד וכל זמן שלא נטל רשות מב"ד אפשר להציל בענין אחר מקרי וחייב לשלם לו כל מה שהפסידו וכן משמע במרדכי פ' הגוזל בתרא מעשה דרבינו אפרים ורבי' יואל ז"ל שהלך להקביל עליו בעש"ג ועי"ז הפסידו ממון שפסק הרב ז"ל שצריך לשלם לו כל מה שהפסידו כיון שהיה לו ליטול רשות מב"ד וכו' ע"ש וגרסינן בקמא ההוא דהוו מנצי עלי בי תרי וכו' והיא הסוגיא שהבאתי בפתח דברי וסיים וכתב ולכן פשי' צריכה האשה לשלם לה"ר שמריה כל מה שהפסידו וכל ההיזק אשר בא עליו עלה דידה ליהדר ואינה יכול' לטעון שנתכוונה להציל את שלה שכבר כתבתי דלאו טענה היא וצריכה לשלם כל מה שהפסידו ואע"פ שהמרדכי הביא משם הר"א מטולא שאין לו דין מוסר אפשר דלא מיירי הרב ז"ל אלא כגון שא"א לו להמתין וליטול רשות מהב"ד אבל כל שאפשר לו ליטול רשות ולא נטל ודאי דמודה דחייב לשלם ואף אם יהיה חולק לא הכריע סברתו נגד כל מה שכתבתי עכ"ל

ועוד ראיתי הדבר בעט"ו ע"ט רצון של הרש"ך ז"ל שכתב וז"ל כתב מוהר"ם מלובלין ז"ל אע"פ שמוהר"ם ז"ל פליג אר"א מטולא מ"מ נ"ל דקי"ל כוותיה דר"א מטולא ולא נהירא להכריע ולפסוק נגד מוהר"ם ז"ל אשר לא היה בדורו כמוהו כמ"ש מהרא"י ז"ל בס' פסקים וכתבים סי' קמ"ב וז"ל ושאני מוהר"ם מאריה דכל אתרא ומופלג ובקי ולא היה: בדורו כמוהו וכו' ע"ש ועוד כי הסברא הא' שהביא מור"ם בהגהתו היא רק סברא יחידא' והוא ד"א מטולא שהביא המרדכי והרי המרדכי פ' המניח כתב דרבוותא פליגי עלוה ורבינו יקר עשה מעשה הפך סברתו דס"ל כהנך רבוותא וכ"כ האגודה ז"ל שכן הסכימו הגדולים וכן הרב ד"מ ז"ל מסיק כלישנא בתרא דהיא סברת הנך רבוותא שכתבתי וגם מהרש"ל ז"ל כתב דחלילה להורות כר"א מטולא ז"ל ע"ש וכבר כתבתי דברי מוהרש"ל ז"ל באורך בס"ד

זאת תורת העולה דכיון דרוב מנין ורוב בנין בחדא שיטה הלכתא היא. וליכא למנדר מינה. שוב מצאתי להכנ"הג ז"ל סי' ק"מ בהג"הט אות קנ"א שכתב וז"ל המעלה לחבירו לתוגר על חזקתו ומכח זה גרם לו הפסר בשכירות חייב לשלם מדינא דגרמי ע"ש ובסימן שפ"ו בהג"הט אות. ל"ז ובסי' שפ"ח. בהג"הט אות

ח'

(רכג) מוסר דמי שהוחזק למסור ממון של ישראל אעפ"י שאסור