משכנות הרועים תכז

וכ"כ עוד ה' עדות ביעקב ז"ל סימן ס"ז דקע"ה דכל ספק דדינא כה"ג דהוי בריא בחיובא וספק במחילה דהוי כאומר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב וכן דעת מוהראנ"ח ז"ל והכנ"הג ז"ל עש"ב ועיין בס' שמחת יו"ט סימן ל"ב דף קכ"ו שכ' מחלוקת הרא"ה והריטב"א ז"ל בש"מ לכתובות בפ' הכותב דהרא"ה ז"ל ס"ל דלרב אשי לא אמרינן יד בע"הש ע"הת במחילה שהנמחל הוא מוחזק והריטב"א ס"ל דלכ"ע יד בע"הש על העליונה כיון שחיובו ברור ע"ש וכבר הרב עדות ביעקב עצמו סי' ע' דקפ"א אחר שכ' כדבריו סימן נ"ו כתב אכן אחר החיפוש מצאתי דדבר זה יוצא ובא בפלוגתא דרבוותא והביא דברי הריטב"א דר"פ הכותב עש"ב ולפי דברי הריטב"א נר' דה"נ הול"ל דהמודעא קיימת והמתנה בטלה מס' הפך ממ"ש הריטב"א עצמו בפרק המגרש ומ"מ נראה לענ"ד כיון דבכל צד איכא פלוגתא דרבוותא וגם במי מקרי מוחזק אם הנותן או המקבל יש לפשר ביניהם כמו שהסכים הרדב"ז ז"ל בתשובה בפיסול עדי המודעא דכל שהמודעא לאוקומי ממונא יש לדיין שיעשה פשרה ע"ש גם ה' שמחת יו"ט סימן ט"ל הוכיח מדברי הרשב"א ז"ל בפרק הזורק דפלוגתא דרבוותא דבפרעון או במחילה לא הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב כיון דאיכא רגלים. לדבר שכבר נפטר דאיכא מאן דאמר הכי א"כ שורת הדין נוטה דיחלוקו המלוה והלוה עש"ב ואע"ג דהרדב"ז ז"ל נמשך אחר דעת הרמ"ה דהנמחל הוא המוחזק ולאפוקי ממונא לא חיישינן למודעא בנדון דידן. שיש שבועה במודעא אפשר דמודה הרב וכ"ש אנן בדידן דאשכחן להרשב"א והריטב"א ז"ל דס"ל דהנמחל מקרי מוחזק ויד הנמחל ע"הת וכן פירשו מהרד"ך ושאר אחרונים כמ"ש כנלע"ד אם יסכימו עמי

(ריט) מורדת על דין עסק ביש. ראובן נשאת לו בת שמעון ומנהגינו פה מתא יע"א שבסוף ליל ה' מיחדים החתן והכלה בבית חתונתו וסוגרים הבית ונותן לה איזה תכשיט ומיני מתיקה ופותח הבית ויוצא בשמחות וגיל ובליל ששי בא יבא ברנה כדרך כל הארץ והכלה הלזו יען לא מטוהרה בעבור זה לא קרב אליה כליל ששי וביום א' כשהגיע זמן טבילתה מיאנה בכתף סוררת להיות לו לאשה. לנהוג עמה מנהג דרך ארץ ונלאו קרוביה וקרובי החתן להשתדל עמה לקחת דברי מוסר השכל ולא שמעה אליהם ועדיין בעמדה עומדת ונתנה קצת אמתלאות לדבריה וכשראה אבי החתן שאין תרופה למחלת בנו עמד לקבול בב"ד דינא קתבע דמי המוהר שנתן לה וההוצאות שהוציא לצורך חופת בנו ולגבות מהנדונייא שהכניסה מבי נשא ושאם לא תספיק הנדונייא לכתוב עליה שט"ח על המותר עמד השואל ושאל כדת מה לעשות ע"פ התורה יורה המורה לצדקה ותהי משכורתו שלימה מעם אבינו שבשמים אכי"ר

זאת אשיב הלא זה הדבר מפורש יוצא בפרק מ"ש דף קמ"א ומאי דפליגי בה הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהשגות כלם נקבצו באו עלי בא"ר בטור א"הע סי' ן' ובמרן בבי ובש"ע וכתב מור"ם. בהגהה וז"ל ואפילו קדושין חוזרים דכיון דנשאת תו ליכא למיחש שיאמרו קידושי טעות הוא ומותר בקרובותיה וכתב ה' כנ"הג ז"ל שם אות ד' שכן דעת הרב מוהרשד"ם ומוהרי"א ומהר"ם מלובלין ושאר פוסקים ע"ש

איברא דהשתא מיהא נגה אור חידושי הרמ"ה ז"ל ושם סימן ס"א כתוב למר בפשיטות דאפילו בנשואה נמי קידושין לא הדרי דאדעתא דאנסובי יהיב לה והא אינסבא ע"ש ולענין דינא נראה דאע"ג דמאביי ורבא ואילך קי"ל הלכתא כבתראי. כבר כתבו גדולי המורים ז"ל הני מלי היכא דבתראי קא חזו למלי דקדמאי אבל היכא דלא חזו אמרי' מסתמא אילו מיחזו חזו אינהו הוו הדרי בהו ומורו כוותייהו ומאי דתלו זנייהו בנשואה ליכא למיחש דלהאי טעמא איכא למשדי ביה נרגא דלא פלוג רבנן בגזרותיהן תדע דקי"ל כרבנן דאמרי אלמנה וגרושה בין מן הנישואין בין מן האירוסין צריכות להמתין שלשה חדשים משום הבחנת זרע אף על גב דבארוסה ליכא למיחש להבחנת הזרע אלא ע"כ היינו טעמא משום דלא פלוג רבנן בגזרותייהו ה"נ דכוותיה בנ"ד אף על גב דבנשואה ליכא למיחש להתיר קרובותיה אפי"ה לא פלוג וכן הסכימו עמי חבירי היושבים על מדין ועשינו מעשה ומה רב גוברין להוציא מידה נגד מן קמייא הרמ"ה ז"ל

ועל השנות דבר ההוצאות שהוציא אבי החתן ושימו לו הפסד ממון לאיש ידוע דאפסיקא הלכתא התם דאפי' כרסי דירקא בת תשלומין היא וכן פסק מרן בש"ע שם

איברא דע"כ התם מיירי בחזרה בה בעודה ארוסה אבל בנכנסה לחופה אבע"ל בפ' אע"פי דנ"ו דמאי קי"ל כראב"ע דבנכנסה בתולה גובה מאתים אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ואם תמצא לומר דחיבת חופה קונה פרסה נדה מהו חופה דחזייא לביאה בעינן או"ד לא שנא וסלק' בתיקו וכיון דכן אימא דכלה תפוסה לא מפקינן מינה אלא דמרן בש"ע ר"סי ס"א פסיק ותני כסתם משנה וז"ל כיון שהאיש הכניס ארוסתו לחופה אע"פי שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וכו' בד"א כשראויה לביאה אבל אם היתה נדה ואח"ך כנסה לחופה ונתייחד עמה אינה כאשתו אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה מאחר שהיתה נדה עכ"ל ומדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דלגמרי חופת נדה אינה קונה ונ"מ דאפי' תפסה משל בעלה מאחים מפקי' מינה ולאפוקי מדעת ה' מוהרש"ך ז"ל ח"ג סי' ז"ך דס"ל דכיון דספיקא דדינא הוי אם תפסה לא מפקינן מינה והשיג על הרמב"ם בזה וכתב הרב כנ"הג שם אות ה' שהרב מגן אברהם ז"ל הליץ ש טוב בעד הרמב"ם ע"ש גם אשו'ר להרב פמ"א ז"ל ח"א סי' קי"ד שהסכים לדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו בתפוסה מוציאין מידה וה' מוהרש"ג ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ל"ז כ"כ ע"ש ואנן בדידן בתריה דמרן בש"ע גרירי והוא ז"ל העתיק לשון הרמב"ם ז"ל דלדברי הכל דעתו לומר דאפילו תפסה מוציאין מידה כדכתיבנא תבנא לדיננא כיון דדיינינן לה כדין ארוסה לכל הדברים א"כ הדר דינא כחזרה בה מן האירוסין וצריכא לשלם במיטבא כל דמי ההוצאות בשיעור שיתבאר בסי' ן' וכ"ש המוהר שנתן לה ואל תשיבני ממ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' ר"ה דאפי' בלא נבעלה כלל אינה מחזרת המוהר אלא עד שיגרש דהתם מוכח לומר דמתחזיין לביאה קאמר דוק ותשכח

ברם אכתי איכא למימר דבנ"ד דלא מקרייא חזרה ., בה כיון שנתנה אמתלא לדבריה ונראות קצת לב"ד וכבר כתב ה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' קס"ט וח"ג סי' רי"ב דבכה"ג לא קרינן בה מורדת ועיין בכנ"הג סי' ע"ז אות ח' ויו"ד ע"ש: