משכנות הרועים שפג

חגורת כסף ומרקמות יקרים. סביבותיהם חבלי כסף ובאים היורשים להתדיין ע"ז מפשרין ביניהם ולכשיאמרו יקוב הדין את ההר פוסקים להם הדין שאם בחיי בעלה היתה רגילה ללבוש מלבושים כאלו בחול הדין עמה ואם לאו שמין אותם כמה שוין קודם הצביעה. ומה שהיתה רגילה ללבוש ומשלמ' מה שהפסידה ומנכין לה מכתובת' וההיקש על שאר המלבושי' והשמלה והצעיף אשר מדרך הנשי' העבריות לצאת בהם לשוק לעת הצורך מנהגנו הוא שכל עוד שהאלמנה הולכת לקבר בעלה בימים הנודעים כגון ערב שבת קדש וער"ח וערב יו"ט וכיוצא לקונן על בעליהן כמשפטן אזי אפילו אם אין לה או שהיו לה ואינם עושין עוד מעין מלאכתן מחוייבים היורשים לקנות לה כי זה כל האדם מסכת דרך ארץ ואם נתארסה או נשאת שאז לאו אורח ארעא לילך אצל קבר בעלה הא' שכבר פקע לה אזי שמין אותם לה כמות שהן בעת צ ההיא

| ואם נמצא לה קמיע שעשה לה בעלה לעין הרע או לצרכי הלידה וכיוצא ותמיד היא לובשתו בין בחול בין בשבת שורת הדין נוטה אם היא מחופה בטס של כסף ודאי ששמין לה הטס ורואין הקמיע אם כתוב בו לכל נושא קמיע זה שמין אותו לה או אם ירצו היורשים לקחת אותו ולתת מחירו ואם הוא כתוב לשמה דוקא זוכה בו חנם דאין לך זה נהנה וזה אינו חסר יותר מזה ועיין להרב ב"ד ז"ל בחא"הע סי' ג"ן מה שהאריך בזה

(קיו) ממונה . כשם שאסור לקלל הדיין כך אסור לקלל הממונה על הקהל מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' קי"א כנ"הג סימן כ"ה אות נ' בהג"הט וזכורני דרבי אבא רב מרי ז"ל שנדה לא' בהכרזה על שזלזל בכבוד פרנס הדור לפני מי שגדול הרב מוה"ר בעל זרע יצחק זיע"א ומוהר"ם נ'נאר תמ"ך והחזיקו בידו ועיין בכנ"הג סי' ח"ך בהג"הט אות ל"ו ובהרב ש"ך ז"ל סק"ט ובתשו' הרב מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' צ"ג ובתשו' ה' כנ"הג ח"מ סי' רל"ה ושם מתבאר דין המבזה אשת חבר וע"ע בשיירי כנ"הג י"ד סי' רמ"ג סק"ג

(קיז) מנהג. מה שנוהגין פה מתא תונס יע"א להניח כסא אליהו ז"ל ג' ימים מה שאין נוהגין כן בשאר עיירות לפי הנשמע שורש מנהג זה יסודתו בהררי קדש הרב מטה משה ז"ל הלכות מילה כמו שנתבאר לעיל מערכת אות ה' בדיני ההזמנה סי' בס"ד

(קי"ח) מנהג מה שנוהגין פה תונס יע"א בשבת בשלח לעשות תבשיל של חטים אחר שכותשין אותם מנהג זה ה"ן ל'ו שורש עיין בס' אליהו רבה סימן ר"ו סק"ה וע"ע לה' מג"א ז"ל בסס"י שכ"ד ע"ש ולפי שמנהג העיר הלזו אין עושין תבשיל זה בשמחות וגיל אלא עם פרסות רגל לכך נהגו לחזר אחר פרסת הרגל אפילו יותר מכדי דמיהן ושמעתי שם רמז ויהי בשל"ח נוטריקון ונהגו ישראל השם ישמרם בשבת שירה לאכול חטים פרע"ה נוטריקון פרסת רגל עם החטים ומלתא דבדיחותא היא

(קיט) מנהג. אם אין מנהג ידוע לישראל למידין ממנהג העכו"ם הבע"הת בשמ"ט חלק ה' סי' ג' בשם הראב"ד ז"ל עיין ב"י סי' ע"ג מח' והש"ך שם סקל"ט עש"ב ועיין בהשגות בפכ"ה דמלוה דין יו"ד ומ"ש ה"המ עליו דאין לדברים הללו עיקר ועיין בטור סימן קל"ב. ס"ה דפסק כדברי הראב"ד ועיין כנ"הג שם אות י"א. וי"ב ובסימן ר"א בהגהב"י ז"ל אות ק"ד ע"ש ועיין הרב כרם שלמה ז"ל ח"מ סי' ל"א והרב זרע אברהם ח"מ סימן ח' דף צ"א והרב עדות ביעקב דף רי"ד דברי אמת. סי' י"ב דמ"ה ע"ד ולקמן במע' אות ק' מדיני תקיעת כף סימן ע"ש בס"ד

(קכ) מנהג. קהל עדתינו יצ"ו הסכימו שלא להוסיף בשכירות הבתים והנה איש א' עשה הערמה וקנה. מאתו דבר א' והוסיף בשומתו סך מה שיגיע תוס' ידוע לזמן שקצבו בשכירות ואחר כלות הזמן הקצוב דר בו עוד ועכב תחת ידו באמור אליו חוששני. מנח"ש הפורץ גדר והוריתי לדמות זה למ"ש מהריט"ץ ז"ל סי' ט"ז יעו"ש ואף שיש לחלק קצת האמת יורה דרכו ואם עדיין לא הוסיף לדור ומקצת מן הדמים אצלו ואומר השוכר שהנותר אצלך אדור בו והמשכיר אומר לא כי אלא תקח את הנותר הדין עמו דלא השכיר לו אלא לזמן המוגבל ודוק כי קצרתי

(קא) מנהג. מה שנהגו למנות מיום ב' של ר"ח ולא מיום הא' הטעם שיום הא' הוא עבורו של חדש שעבר אמנם לענין נדרים אם אסר ע"ע עד ר"ח מותר אפילו ביום א' משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דקרו ליה ריש ירחא ומזה יש ללמוד גם לשטרות ותנאים שהם לשון בני אדם עיין תשו' הרשב"א ז"ל ח"ג הנדפס מחדש סי' ז' ועיין בש"ע סי' ע"ג ס"ט וסמ"ע סקכ"ט וה' כנ"הג סי' מ"ג בהג"הט אות ל"ה ול"ו ע"ש

(קכב) מנהג קהל עדתינו נוהגים שכל הנדוניא ותכשיטיה ומדודין ושמושי ערסא שתכניס כלה לחתן מוסיף לה שליש מלבר דהיינו חמשים למאה וכשהוא מגרשה גובה הכל אבל אם נתאלמנה אינה גובה אלא. עיקר הכתובה ומה שהכניסה הם או דמיהן כך דנים הב"ד נו"ן לקדושים אשר בארץ המה וגם אשר בחיים עדנה קושטא קאי שלא נמצא כתוב אצלינו כתב מפורש לרבני מנהיגי העיר יע"א וכבר ידעת להקת הפוסקים בענין המנהגים דבעינן שנתיסר ע"פ ותיקין כמ"ש הת"הד ז"ל סי' שע"ב ע"ש וכבר בא חכם האיש אדוני האר"ש רב מקבציאל ז"ל בח"המ סי' בהגהב"י ז"ל מאות ד' ואסף איש טהור כל הדעות והלכה להלכה דאין מוציאין מהמוחזק וכ"ש מהיתומים ע"ש ואל תשיבני דהתם מיירי בתקנות הכתובות אבל הכא שאדרבא בשטר. כתובתה כתוב לאמר שנתחייב בכל סכי כתובתה נדונייא ותוספת בין בחיים בין במות וכו' ואתה בא לאורועי שטר כתובתה ממנהג שבתורה שבע"פ הא ליתא מאחר שלעולם כך דנים ומורי' נמצא מערער ש"מ דמנהג קבוע ופשוט בעיר מימי קדם וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל בח"המ סי' גנ"ת וז"ל וצ"ל שנר' לומר דמאחר דדבר זה נוהג. במדינה נה ומנהג פשוט הוא וכו' הו"ל כאילו היה שם תנאי מפורש וכו' שלא תגבה אלא סך כו"ך והמותר ליורשים אע"פ שלא נכתב בכתובה בהדיא וכו' עכ"ל ונסתייע מדברי הריב"ש ז"ל ע"ש ויותר מאלה יש להוכיח דבר זה ואין הפנאי מסכים:

שו"ר דמנהג זה יסודתו בהררי קדש בעיר ארגי'ל יע"א כמ"ש הריב"ש ז"ל בס"סי ק"ז ע"ש וכ"ה בתשב"ץ ז"ל ח"ב סי' רצ"ב תיקון ז' ע"ש ובח"ג סי' ש"ג כת' דתקנה זו קבלוה עליהם אנשי תונס יע"א