משכנות הרועים לז

אפי' הוא מודה או שראו עדים שבא עליה אין עליו שום תביעת ממון לא קנס ולא בושת ולא צער ולא פגם והאריכות בזה מותר גמור ובסו"ד כת' וז"ל וכבר הוכחנו שבחורה הזאת דין מפותה יש לה לכ"ע וא"כ נתברר לנו שאפי' באו עדים שנבעלה לזה אפ"ה פטור מכל וכל והם דברים ברורים אשר אין בהם ספק וגדולה מזו כתב מוהרי"קו וכו' עכ"ל. וחזיתיה להריב"ש ז"ל בסי' מ"א שנשאל על הטוענת מאיש פ' הרה והשיב אינה נאמנת להוציא ממון וצ"ל בנ"ד ש"ש מכחיש שא"כ כל הזונות שתתעברנה תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ ע"ש שהאריך

גם אשו"ר למוהראנ"ח ז"ל בסי' שנשאל באלמנה מינקת דבית ראובן ונמצאת הרה וטוענת שר' נכנס אצלה וחרב בידו וא"ל אם תצעוק אהרוג אותך ואם תשמעי לי אני אשיאך והית' רוצה לצעוק וסתם פיה ואנס אותה וראובן מכחיש' הכחשה גמורה עוד נשאל אם הוא מודה בה שאומר מרצונה ומדעת' היכי לידיינו דייני והביא תשו' מהרי"קו ז"ל העולה היא למעלה וזה הלכה העלה הנכון לפשר ביניהם דרך צדקה ורחמים שיתן לה איזה דבר שיהא לה כסות עינים ואת כל ונוכחת עכ"ל ותבט עיני להרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רע"ג שנשאל בנמצאת מעוברת ואומרת מאיש פ' והוא מכחישה ואומ'להד"ם והשיב דבוגרת היא ואין לה קנס ולא לישא אותה אלא מרצונו ע"ש שהאריך ועד אחרן ראה ראיתי לה' בית יהודה במנהגים (דף קי"ג ד') ס"ג שכתב משם רבו ז"ל דאין לכופו שישאנה אלא מרצונו ויתן לה שיעור ק' זוזין ע"ש ועיין בתשו' ח"ץ סי' קמ"ה וקמ"ו מה שפלפל בחכמה בדברי הר"ם במז"ל הניתנים למעלה ריש סדרא ואין כאן מקום להאריך

עלה בק"בץ דהנטען הלזה פטיר ועטיר מהקנס ושאר דברים וכ"ש שהוא מכחיש ועודנו מחזיק בדבריו ונתבאר דאינה נאמנת ועל עצמה נאמנ' שאמ' שפ"ב היה הדבר ברצונה ובת כרת היא וחייבת משום בעלת נדה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה ואפי' בפ"א דטוענת אנוסה היתה הו"ל תחי' באונס וסופה ברצון דיצרה אלבשא ואע"ג דקי"ל כרבא דאמרי' אין אדם משים עצמו רשע כבר כתב הכנה"ג ז"ל בי"ד סי' קכ"ז אות נ"ו בהגהב"י ז"ל בשם תשו' הגאונים ז"ל דלא אמרה רבא אלא לענין מיתת ב"ד ולא לענין כריתות ע"ש וצריך לעמוד ממ"ש הגאון מוהרא"ם ע"פ וערל זכר וגו' דאע"ג דאין ב"ד של מעלה מענישים עד שיגיע לשנת כ' מ"מ חייבי כריתות חייבי מלקות נינהו והו"ל מחוייב בדיני אדם קרינן ביה עש"ב. ומה שיש לפלפל בדבריו ה"ה כמוס עמדי בס' הקטן חסד ואמת דרוש יע"ש ואין כאן מקום להאריך דודאי האידנא דלית לן סמוכין ליכא מלקות וכל הלוקה בב"ד של ח"ל שאינם סמוכין לא חשיב אלא מכת מרדות ולא מלקות כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מה' סנהדרין דין ג' יעו"ש ועוד דאין חיוב מלקות ע"פ הודאת החוטא אלא בעדים כמ"ש רבינו ז"ל שם ובפח"י מה' אלו ע"ש והכל לפי ראות עיני הב"ד יצ"ו ולפי השעה והכל לפי מה שהוא . אדם ובלבד שיכוין לבו לשמים

ועל דבר הגנבה אשר טוען בעה"ב דנאבד ונגנב מאתו יותר ממה שהודה בכפלי כפלים אם ליסרו ולענותו עד אשר יודה או לא בזה ראיתי לה' פנים מאירות ז"ל בח"ב סי' קנ"ו שנשאל בכיוצא בזה והוכיח מכמה עובדי דגמ' דעבוד רבנן עובדא וכפתוהו לנידון וכפתוהו היינו מלקות עיין בבתרא דף קס"ז ובחולין דק"ו וקי"ב ע"ש אך מה שהפריז על המדה לומ' דהרשות נתונה ליסרו ע"י עכו"ם אין מהראיות שהביא שום סמך ליסרו ע"י גוים הא מיהא שמעי' דאע"ג שהגונב לא תבע להלקותו הב"ד יצ"ו מוטל עליהם להלקותו כדמוכח מהני עובדי דב"ב עי"ש. ואולי במקום הרב ז"ל אין הרשות נתונה ביד הב"ד ליסר ולהלקות לשום אדם בלתי הורמנותא דעכו"ם כאשר אזן שמעה הן עתה בערי פראנקיי"א עי"ש ומ"מ בנ"ד שאין הגנב בעצמו רק שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ונמצאת בידו הגנבה וכ"ש אם הוא המלמדה לגנוב ועיין בתשו' הרדב"ז ז"ל בח"א מהחדשות סי' קל"ב עש"ב אפ"ה יש להקל בדינו כיון שאינו גנב ממש

(כב) אומן קיל מראה דינר לשולחני וא"ל שהוא יפה ונמצ' שלא כדבריו אם עדיין צריך למגמר אפילו בחנם חייב ואם א"צ פטור כמו שנתבאר בסי' ש"ו ס"ה ע"ש דהא דלא משני הנך תרי ברייתי בהכי דהא דקתני אומן חייב בשכר ואידך דתני פטור בחנם דהשתא ניחא טפי דהו"ל אומן והדיוט דתנו להו תרי ברייתי בחד גוונא מלאפלוגי באומנים גופייהו והו"ל הדיוט דקתני גבי פטורא דאומן לאו הדיוט ממש הוא אלא דלגבי אומן דאיסור ודורו מקרי הדיוט ואומן דאידך היינו דלאו באיסור ודורו והדיוט דקתני בההיא הדיוט ממש הוא משום כי היכי דלא תידוק מאידך דמחייב הדיוט דבאומן ומוקמי' לה בשכר ש"מ דבחנם אפי' הדיוט פטור ובהאיך קתני הדיוט פטור וע"כ לאפלוגי בהאומנים הא מיהא תנא דברייתא גופיה מצי לאפלוגי באומן גופיה בין בשכר בין בחנם אלא דטפי ניחא ליה לאשמועי' חי' דאפי' אומנים אלא דלגבי איסור ודורו מיקרו הדיוטות ובחנם ואפ"ה חייב מיהו לדינא קושטא קאי דאיסור ודורו נמי אי עבדו בשכר מיחייבי דנהי טבחי דצפורי גמירי טפי ואפ"ה בשכר חייבים כדאיתא התם ע"ש זו היא שיטת הרמב"ם בפ"י מה' שכירות ע"ש אמנם התו' והרא"ש ז"ל הוכיחו מדלא משני ר"פ תרי ברייתי בהכי כדכתי' דשולחני אפי' בשכר פטור וחילקו בין טבח לשולחני ורב"א ז"ל במקו' לשם הביא משם הרשב"א ז"ל דס"ל כדעת התו' והוכיח נמי מדלא מפליג תנא גופיה בהכי וכדכתי' וחילק בין אומן דטבח לאומן דשולחני כמ"ש התו' אלא שבא לו בדרך ארוכה ע"ש וכ"ה דעת הרא"ש והרמ"ה ז"ל הובא במקו' לשם ע"ש

ואתה דע לך דהא דאית' עלה דורו ואיסו' טעו בסכתא חדתא ופרש"י ועדין לא היו בקיאי' בה ע"ש לאו למימרא דורו ואיסו' נמי אי טעו בסכתא עתיקא חייבים לשלם למר כדא"ל ולמר כדא"ל דאדרבא איפכא מסתברא דבסכת' חדתא כיון דאכתי לא בקיאי בה ולא קי"ל בגווה לא הו"ל למיסמך אדעתייהו והו"ל כשאר אומנים דלא מיקרו אנוסים אלא פושעים קצת אבל בסכתא עתיקא אי משכחת לה דטעו בה אנוסים מיקרו אלא ודאי נראה דורו ואיסו' בכל גוונא פטירי ואפי' בסכתא חדתא ול"ש לן והיינו טעמא דהשמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל למאי דמסיק עלה אלא במאי טעו וכו' והרמב"ם ג"כ לא סילק בין סכתא חדתא לעתיקא וכך מטין נמי דברי הרמ"ה ז"ל אשר הובאו במקו' לשם ע"ש

ובהך עובדא דר"ל דאחזי דינרא לר"א וא"ל חזי ל דע"ד קסמי' הוכיחו התו' מדלא מותיב לר"ח אלא משום דל"צ למיגמר ודורו ואיסו' ואסי' ולאו