משכנות הרועים שסד

בהג"הט אות ך' משם תשובת הרא"ש ז"ל כלל ס"ג סי"א ע"ש וכ"ה במישרים נט"ו ח"ג ע"ש

(כו) מחילה האחין שחלקו לקוחות הם כמבואר בש"ס ומזה יש להסתפק באחין שחלקו שטרות או שמכרו ז"לז ע"י גוד או איגוד כמ"ש בר"סי ס"ו וחזר האח ומחל החוב אי הויא מחילה או לא עיין תשו' רמ"א סי' פ"ג ועיין לה' צמח צדיק סימן ס"ז בארוכה והראיה שהביא הגאון ממכנסת שט"ח לבעלה לא מכריעא דכל פרוטה יד שניהם שוה משא"כ באחין דכל א' אית ליה פלגא דידיה וברור

(כז) מחילה. קי"ל אין אדם מקנה דבשב"ל כמו שנתבאר בסי' ר"ט ולענין מחי' על דבר שלא בא לעולם עיין להמש"ל בפ"ג מה' אישות דין א' בד"ה מעשה וכו' ע"ש

(כח) מחילה שטר מחילה ושטר חיוב שכתובים ביום א' שטר מחי' מעליא הוא עיין בב"י סימן מ"ג מחו' ט"ז והרשב"א ח"ג החדשות סי' ט' וי' ע"ש והרב משפט צדק דף קס"ח ע"א וב': (כט) מחילה. קי"ל היתומים לאו בני מחי' נינהו כמ"ש בש"ע סימן ר"ס ס"ו ולאו דוקא יתומים אלא אפילו שאר קטנים בחיי אביהם כמ"ש בטוש"ע סי' ל"ז סי"ז ע"ש ובסימן רל"ה ס"ג פסק מרן הש"ע דקטן שמכר מטלטליו בפחות משתות דינו כגדול דהויא מחילה ע"ש וקשיין אהדדי:

וראיתי להראב"ד בהשגות בפכ"ט מה' מכירה דין ח' שהשיג עליו רבינו ז"ל בזה א"א שהקטן אין לו מחילה וכדאמרי' יתמי לאו בני מחילה נינהו ע"ש וה"ה ז"ל תי' כיון דתקנו חכמים להם מכירה משום כדי חייהן הם תקנו שיהא טעותן כגדול ע"ע וחזיתיה להריב"ש ז"ל סי' כ' שכתב משם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן קטנים לאו בני מחי' נינהו היינו במה שהוא כשאר ב"א אמרי' בהו מסתמא לא מחלי אבל במה שהוא מוחל הקטן מדעתו פשיטא דמחי' מחי' ע"ש ובהך דאונאה פחות משתות אינו מחזיר צ"ל חדא מתרתי או דס"ל כהראב"ד דמחזיר האונאה או כס' ה"ה בדברי רבינו ז"ל ושכ"ד ז"ל אמנם דעת ה"ה ז"ל נראה דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ממ"ש וגדולה מזו אמרו מתנתו מתנה וכו' עכ"ל דמאי ראיה מייתי ממתנה דמדעתיה יהיב להך דטעותא הוי אלא ש"מ דלא ס"ל כד' הרמב"ן גם ממ"ש במקובצת דמציעא במ"ד לדף צ"ב אהא דאמרי' גבי פועל דקוצץ עמו וע"י בניו הגדולים קאמר תלמודא א"ה גדולים נמי ומשני גדולים בני מחי' נינהו ע"ש כתב הרשב"א וז"ל אפי' הודיעם לא מהני משום דלאו בני מחילה נינהו ושלא כדעת הרמב"ן גם הריב"ש שם ובסי' תס"ח עלה בדעתו לומר דמחילה אפי' בידע ומחל לא מהני אלא שמצא להרמב"ן שכתב וכו' ע"ש

וראיתי להרב מח"א בה' אונאה בסי' טו"ב שרצה להעמיד הא דאמרינן יתמי לאו בני מחי' נינהו בשלא הגיעו לעונת הפעוטות וגבי אונאה מיירי בהגיעו כמ"ש רבינו ז"ל ושכן נראה דעת הרמב"ן עכ"ל וצ"ל ובאמת שכך עלה בדעתי קל'ה כמות שהיא אלא דלשון הבריי' דהשוכר לא משמע הכי דמפליג מגדולים לקטנים וסתם גדו' גדו' ממש ואם איתא בקטנים גופייהו מצי לפלוגי בין הגיעו לעונת הפעוטות ללאו וגם מדברי הריב"ש בסי' כ' דמיירי בקטן שהוא בן ח' שנים כמו שהובא בשאלה ועלה מייתי דברי הרמב"ן דכתב דנהי דאין מחי' מחי' הא מיהא בידע מהני לא משמע כן ודוק היטב כי הקצ'ר אמיץ

(ל) מחאה בלשון המחאה צריך לכתוב פ' העדנו על עצמו לכתוב לו שמיחה דהוי לשון שליחות ולא שיכתבו שמענו שמיחה דהוי עדות מפי כתבם מור"ם בהגהה סי' ס"ג והם דברי הנמק"י ז"ל שכתבם מרן בב"י ומה שלא העלם על שלחנו נראה דלא ס"ל הכי דהתוס' ז"ל בפ' חז"ה דף ט"ל בד"ה מחאה וכו' הקשו דכיון דהוי שלא מדעתו כמו נותן ומוכר ולוה הו"ל מפי כתבם ותי' ז"ל דתקנת חכמים היא זו ע"ש ובמקובצת לשם הוסיף דהיינו הא דקמ"ל אע"ג דשלא מדעת כלל חשיבא ראיה שפיר והוא כתוס' ז"ל ומעתה אין חילוק במה שיכת' לשון שליחות להנצל מחששת מפי כתבם ולפ"ד לדידן דבתריה דמרן ז"ל גרירנא לא אכפת לן בלישנא דהעדנו

(לא) מטבע מעשה כי הוה הכי הוה ראובן נושה בשמעון מנה ופרע לו מהם ן' פרחים אדומים ואחר עבור יום או יומים בדק אותם ראובן ומצא מהם ט"ו חסרים במשקל וג' מהם ג"כ מזוייפים והלך לו אצל שמעון ויגד לו ע"פ הדברים האלה ויענהו אמת שגם אני מהגבוי אצלי מהזולת ממה שחייבים לי ומהגבוי אצלי אני פורע למי שאני חייב לו ואיני יודע אם הפרחים האלה החסרים והמזוייפים הם מה שפרעתיך או לא וראובן השב ישיב הן הנה אשר גביתי ממך מעתה הן ספק בידי היכי לדיינו דייני להאי דינא

זאת אשיב תרתי בלבי למצדד אצדודי דיש פנים לומר כיון דחובו של ראובן חוב מבורר הוא ואינו יודע אם פרע לו כל הן' פרחים שלמים הם טבי ותקולי או אם החסרים ורעים הו"ל לשמעון בריא בחיובא וספק בפירעון דקי"ל כר"ן דאמר בפ' הגוזל דמשתבע מלוה ונוטל וכמ"ש בטוש"ע סי' ע"ה ס"ט ויש פנים לומר כיון דבשעת הפירעון שהיו הפרחים בחזקת טבי ותקולי ויפרדו איש מעל אחיו א"כ כבר נסתלק החוב לגמרי וכי הדר ראובן ותבע חלוף וחסרון המטבעות פנים חדשות באו לכאן והו"ל ראובן כטוען הלויתיך ושמעון אומר איני יודע אם הלויתני דדינא הוא דמשתבע שמעון ונפטר כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ה שם ואשכחנא דהאי מילתא באשלי רברבי בתראי תליא כמו שיתבאר בס"ד ומשום מצוה להביא מן ההדיוט אמרתי אשנה פ' זה. ראשית מאמר הא דגרסי' בפ' חזקת דל"כ ההוא ערבא דאמ"ל ללוה הב לי ק' זוזי דפרעתי למלוה עלויך וכו' אמ"ל ולא פרעתיך אמ"ל ולא הדר' ושקלתינהו מנאי וכו' והלכתא וכו' היכא דקיימי זוזי לוקמו והנ"מ דא"ל אוזיפתינהו מנאי אבל א"ל הדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי אכתי איתיה לשעבודא דשטרא ע"כ מכאן יש להוכיח דאי אהדרינהו מלוה משום דהוו שייפי וסומקי לא אמרינן כיון דבשעת הפירעון הוו בחזקת טבי ותקולי נסתלק מהחוב וכי הדר מלוה וטעין דחזא בהו קיוהא דשייפי וסומקי חשיב להו כמלוה חדתא והך שטרא קמא נמחל שעבודו ומינה דאי טעין דלא ידע אי דידיה הוו או לא הו"ל כאומר איני יודע אם אני חייב לך אלא אמרי' כיוון דהשתא אשתכח דהוו שייפי וסומקי איגלאי מילת' למפרע דלא פרעיה ואכתי איכא לשעבודא דשטרא ומינה להיכא דטעין לא ידענ' אי הני זוזי דשייפי וסומקי אי דידי או לא אכתי מלוה בריא בחיובא קאים