משכנות הרועים שסא

שלא נתכוון להציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל מוכח דס"ל דבכונת הלב סגי ולא בעינן שיבטא בשפתיו ובאמת הדברים מתמיהין דשיחת כל הפוסקים ולישנא דגמרא באמי' תליא מילתא ולא בנתכוון לבד וכבר תמה עליו מרן בס' בד"ה דבעינן אמירה דוקא אבל במתכוין לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ועוד דהיכי קאמר דנשבע הא הו"ל טענת ספק ואין נשבעין עליה ומכח זה פי' כוונת המרדכי דלישנא דנתכוון לאו דוקא אלא דהיינו לו' דאמר לעצמי אני מציל ואם היה שם השותף וטוענו טענת ודאי ישבע ואם לאו מ"ע חרם סתם עכ"ל אלמא דבעינן אמירה ממש גם מור"ם כשהעתיק דברי המרדכי שם כתב וז"ל ואם אמר שהציל לעצמו ואין לו עדים נשבע וכו' עכ"ל והוא מוסכם לפי' מרן בבד"ה כמדובר וכתב הרש"ך נשבע על כך שאמר בפניהם עכ"ל ר"ל דאז הו"ל טענת השותף שלא אמר טענת ודאי מ"ה נשבע כמ"ש מרן בבד"ה שם ומ"ש הטור פי' שנתכוון להציל לעצמו וכו' לאו למימרא דתסגי ליה בכוונת הלב דרמ"א קרי בחיל שאמר ועיין בדבריו סימן קע"ו סכ"ח כמו שציין הוא ז"ל ואחז"ר מצאתי להרדב"ז ח"א סוף סי' קל"ו שכתב במילתא דלא הו"ל למידע נשבעין עליה ע"ש

וראיתי להרב"ח שם שכתב ליישב דברי ראבי"ה דלא אמר ראבי"ה אלא כשלא היה שם השותף התם הוא דלא בעי' אמר אבל נתכוון לחוד סגי דלמי יאמר כן אם לא היה שם שום אדם ולשותף נשבע בטענת ס' אבל אם היה שם אדם אמרי' בגמרא דבעי' אמר עכ"ל אהמ"ר לע"ד דבריו אינם מובנים מכמה אנפי חדא דראבי"ה קאי אמאי דאמרי' בגמרא אמר פליג וכו' והיינו בדאיתיה לשותף שיאמר לו ודינו של ראבי"ה בדליתיה לשותף ק' לשמוע וע"ק דכי איתיה נמי ולא אמר אמרה ראבי"ה באין לו עדים הול"ל ואין השותף עמו ועוד דמרן ז"ל אתי עלה מדין דברים שבלב אינם דברים ולפ"ד ז"ל מה יענה פי צדיק בטענה זו וע"ק דכי איתיה נמי ולא אמר אמאי לא מצי למימר נתכוונתי להציל לעצמי ונשבע על כך כיון דלדידיה דשותף נשבע אפי' על טענת ס' והיכי קאמר בגמ' לא אמר לא פליג ואם דעת הרב לומר דכל היכא דאיתיה לשותף בהדיה ולא אמר ליה מסתמא לא נתכוון להציל לעצמו ואפי' בשבועה לא מהימן כגון דא צריכא רבה וע"ק מ"ש ולשותף נשבע בטענת ס' וכו' דאין שבועה זו בכלל השבו' שנשבעין השות' בטענת ס' ע"ש סי' צ"ג ואם ר"ל ע"י גלגול שבועת השות' מאי אולמיה דהאי גלגול משאר גלגול וכעת צל"ע דבריו ועיין בתשו' הרב דבר משה ח"ב סי' ז"ן שהאריך

האמנם אלם צדק אנן בדידן בתרייהו דמרן ומורם גרירנא דס"ל עד שיאמר בפי' ולא בכוונה לחוד ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דלענין מתנה ס"ל למורם דהויין דברים כמ"ש בסי' ר"ז בס"ד ע"ש ובנ"ד מתנה הויא והאיכא מ"ד דברים שבלב אינם דברים במתנה הויין דברים אי מהא לא איריא חדא שהכנ"הג שם אות ל"ח כתב שבתשו' הרמתה העלה דרוב בנין ורוב מנין חלוקים בדבר ע"ש ועוד בה דשאני התם שהמקבל בא להוציא מיד הנותן אמטו להכי סברי מרנן דברים שבלב הויין דברים ולא מפקינן ממונא מניה דנותן אבל בנ"ד כלפי לייא שבכח דברים שבלב אתי לאפוקי ממונא מיד הנתבע בהא פשיטא לענ"ד דכ"ע מודו דלא הויין דברים ואע"ג דהתובע נקיט כת"י הנתבע בידיה אפי"ה נקרא מוציא ול"מ כת"י אלא אפי' נקיט שטרא בידיה נמי מקרי מוציא כמ"ש מרן בב"י סי' ר"ן ע"ש ואין להאריך עוד בביטול טענה זו דבנ"ד לפי מה שהוא עשה מעשה מצות נתינה ואמר לעדים שהוא נותן בלשון מתנה ושמר מוצא שפתיו וקיים נדרו ואחר שגמר ונתן ובאו ליד הגבאי יביע אומר יוסיף אומץ שמחל לו בסך שנתן מה יועיל ומה יוסיף מה שחשב בלבו ולא זו בלבד אלא גם אפי' אם אמר כן בפי' מאן ציית ליה דלשתבע ולישקול וכ"ש דאמדן דעת גמור הוא דלשם מתנה גמורה אכוין ועת צרה היא ודברי אמת ניכרים דשקר קטעין שלא אמר כן אלא כדי שיתנו ג"כ אחרים זולתו דצ"לד זולתו מאן נינהו שכבר אנשי הק"ק ליגורנא פרעו תשע מאות גרושוש ולא נשאר לתשלום קצבת מה שפסקו עליו אלא ק' גרושוש היאמן כי יסופר שיתן מכיסו פ' כדי שזולתו יתנו כ' הס כי לא להזכיר אלא הדברי' מוכיחין תוכחת מגולה כשמש בצהרי' דמעיקרא גמר ויהיב לשם מתנה גמו' משום מצוה רבה כגון דא מצות פדיון שבוים ונוסף גם הוא חתנו בן גילו אלא דהשתא אהדורי קמהדר ויצריה אלבישיה ותוהא על הראשונות ועמד ונטל ממנו הכת"י פשי' דלא אהני לרמאה ברמאותיה ולא משגיחנן ליה ולא בכת"י דנקיט ביה ותלי ביה זייניה אמור מעתה כיון שנתברר דאפי' דאיתיה לדוד חי קמן וקטעין הכי לא מהנייא ליה טענתיה ולא מידי כ"ש יורש דאתי מחמתיה והאי כת"י חספא בעלמא הוא כיון דאתו סהדי ואסהדו דמעיקרא לשם מתנה גמורה גמר ויהיב וה"ר מעתוק בה שעתא לא שמיע ליה והעולה על רוחו דלשם הלואה הוא דיהיב ומ"ה כתב לו הכת"י והשתא דאיגלאי מילתא ע"פ ב' עדים דלשם מת' אכוין ובפי' איתמר דלשם מתנה הוא דיהיב האי כת"י כמאן דליתיה ולא בכת"י בלבד אמרי' אלא אפי' בשטר אם נכתב בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו הך שטר אינו מעלה ואינו מוריד והנתבע פטיר ועטיר כמ"ש הטור סי' מ' ומרן בש"ע סי' פ"א ס"ך ע"ש והכא בנ"ד שה"ר מעתוק היה בשביה במאלטא והר"ד חי פרע בעדו הפ' רייאל לפדיונו ולא נודע לו שבתורת מתנה נתנם לו ותבע ממנו כת"י בחשבו שבתורת הלואה פרע בעדו הו"ל מודה בחזקת שהוא חייב וכשהגידו לו העדים שבתורת מתנה נתנם לו איגלאי מילתא דאינו חייב למפרע והו"ל הך הודאה שנתחייב לו בכת"י כמאן דליתה דמייא דעיקר הך דינא מעובדא דהנך גנאי דבפ"ק דגיטין דף י"ד גמרינן לה והתם בקנין ומעמד ג' הואי ואפי"ה כשנתברר שטעה דחשבי' ע"פ עדים אמרי' דקנין בטעות הוא וחוזר ה"נ כיון דנתברר בעדים שבתורת מתנה נתנם לו א"כ הך הודאה דבכת"י בטעות הואי וחוזר ואין לנו לבדות חילוקים מדעתינו ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה להוציא ממון מחזקתו אלא שעדיין הלב מהסם בה דשאני הך עובדא דגנאי שנתברר הדבר שטעה בחשבונו בהעדאת עדים כדאוקמוה הגאונים וכתב עלה הרי"ף שם דטעמא תריצא הוא וכ"כ התוס' בשם ר"ח ע"ש אבל הכא נראה דלא חשיב הך עדות מעליא דרח' אמר מפיהם ולא מפי כתבם עיין בטוש"ע סי' כ"ח ומה שעמדתי ע"ז במ"א בס"ד ושאני שטר דמשום נעילת דלת הקילו בו ושטרי מחאה ומודעא נמי תקנת חכמים היא דבכל דהו מבטל החזקה ושלא להיות האנס זוכה בשל אחרים וכיוצא וכמ"ש התוס' בפ' חזקת דט"ל בר"ה מחאה וכו' ע"ש ובמקו' לשם כתב דהיינו הא דקמ"ל