משכנות הרועים שנו

כמ"ש התוס' בכתו' שם בד"ה ושמעינן להו לב"ש וכו' ע"ש ואילו התם בפרק המקבל קאמר אביי אמלתיה דר"י דאמר על היתומים להביא ראיה דארעא לגוביינא קיימא אף אנן נמי תנינן ש' ס' זה קדם וכו' ש"מ דס"ל דשטר העו"ל כג"ל ואע"ג דהתוס' בהחולץ וכתו' שם כתבו שנויא אחרינא דבתר. דשמעה מרבה סברא הא מיהא לפום מאי דמשנו מעיקרא תק"ל מהך דהמקבל ותו יש לברר מאי האי דקאמר ר"י לר"א בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה מה דמות לדמיון אזה כין דהאי דינא תלוי ועומד בשטר העומד ליגבות אי חשיב כגבוי או לא ובפלוגתא דב"ש וב"ה. א"כ כי קאמר מעיקרא משמט היינו לומר דכגפוי דמי וכב"ש וכי הדר ביה למימר דמשמט היינו כב"א דאמר לאו כגבוי דמי. ונראה דמעיקרא סבר דלכ"ע כג"ד ולא נחלקו אלא בכתו' סוטה כדכ' התוס' שם בסוטה והדר קאמר ב"ש וב"ה בכלהו מילי פליגי וס"ל לב"ה דלאו כגבו"ד אמטו להכי משמט והך דהמקבל לאו. משום שטר העו"ל כג"ד נגעו בה אלא כיון דכולה ארעתא ב"ח שקיל לה דלגוביינא קיימא ארעא ושבחא ויתומים נמי כי מייתו ראיה דאינהו השביחו לאו' מגופיה דארעא שקלי אלא תביעת ממון בעלמא דומיא דט' זה קדם וכו' דממ"נ קוצץ האילן ע"ש בפירש"י ואינו ענין לכגבוי דמי כלל דאלת"ה תקשי לאביי דאמר ס' מוציא מידי ודאי מהך מתני' דאילן דמנה מסייע לר"י וכי הדר ביה סבר דב"ש וב"ה פליגי בכולהו שטרי וס"ל דלאו כגבוי דמי ולהכי משמט שפיר והך ברייתא דילמא ב"ש היא ר"ל דילמא דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וההיא ב"ש היא ודקאמר ליה בשביל שאנו מדמין ר"ל לפרש דלא פליגי ב"ה וב"ש אלא בכתובת סוטה אבל בשאר שט"ח מודו דכגבוי דמי ולהכי אינו משמט ולא נעשה מעשה להוציא ממון מהלוה משום דאיכא למימר דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה וקי"ל כב"ה דלאו כגבו"ד ומשמט אך ק' לאביי דס"ל דלכ"ע אינו כגבוי ול"פ אלא בכתובה דלב"ש חשיב כגבוי משום חינא א"כ הך דבריי' דקתני אינו משמט ומסייע מינה לר"י דאמר הכי אמאן תרמייה בשלמא לר"י כי הדר ביה מוקמה כב"ש אלא לאביי דלא כמאן אתייא בין לתי' קמא שכ' התוס' בכתו' בין לתי' ב' דתק"ל מקמי דשמעה מרבה כמאן מוקי להך דקתני אינו משמט לכן נלע"ד דר"י מעיקרא סא"ד דהך ברייתא אתייא אפי' אליבא דב"ה וע"כ ל"פ אלא בשטר שאין בו אחריות נכסים דלב"ה לאו כגבוי דמי דלא חשיב כ"כ דקאי לגוביינא אבל כשיש בו אחריו' נכסים אפי' לב"ה כג"ד והיינו דמפליג תנא בין שטר שיש בו אח"ן לשאין בו אח"ן אבל לב"ש לא שאני לן בין אית ביה אח"ן בין לדלית ביה אח"ן דבכולהו ס"ל דכגבוי דמי והך עובדא דקריביה דר"א בשטר שיש בו אח"ן משו"ה א"ל רב אסי והא מר הוא דאמר בכ"הג דאינו משמט א"ל וכי בשביל שאנו מדמין לחלק בין שטר שיש בו אח"ן לשטר שאין בו נעשה מעשה דילמא לא שנא וכדס"ל לרב ושמואל התם ואהדר ליה והא מתני' מסייעא. ליה למר דשאני לן בין שטר שיש בו אחריות נכסים לאין בו וע"כ ב"ה היא לב"ש שטר העו"ל כג"ד א"ל דילמא ב"ש היא ר"ל דלב"ה אפי' שטר שיש בו אח"ן לאו כג"ד ומשמט ולכ"ש שטר שיש בו אח"ן בג"ד ואינו משמט אבל שטר שאין בו אח"ן מודו להו לב"ה דלאו כג"ד וקי"ל כב"ה וכתובה דסוטה דסברי ב"ש נוטלת משום דשטר העומד ליגבות כ"ד אב"א בכתו' שיש בה אחריות נכסים וב"ה דפליגי משום דאית בה ספק זנתה והיינו לפום מאי דסא"ד ר"י דמודו ב"ה לב"ש בשטר שיש בו אח"ן דכג"ד אבל לפום מאי דמהדר ליה דפליגי ב"ה אפי' בשטר שיש בו אח"ן מ"ה פליגי שפיר בכתו' אפי' שיש בה אחריות נכסים בלא טעמא דס' זנת' ואביי דס"ל דאפי' לב"ש לאו כג"ד וכתו' שאני משום חינא הוה ס"ל כדר"י מעיקרא דשאני שטר שיש בו אח"ן דאלים טפי וכג"ד והיינו דמפליג תנא בין אית ביה אח"ן לדלית ביה אח"ן ואליבא דפ"ע דל"פ אלא בכתו' דלב"ש אלמוה דלהוי כגבוי משום חינא ולתי' בתרא שכ' התוס' דבתר דשמעה מרבה סברה ולב"ש כג"ד וצב"ה פליגי בה איכא למימר דאכתי קאי בשיטתיה דלב"ה כשיש בו אח"ן כג"ד ותנא דשביעית דמפליג בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו אתיא ככ"ע וכדס"ל לר"י מעיקרא א"נ ב"ה פליגי אפי' כשיש בו אח"ן והך בריי' היא וכדהדר ביה ר"י ומתני' דסוטה לפום מאי דהוה ס"ל ד"י ואביי למי דב"ה מודו כשיש בו אח"ן אב"א ככתו' שאין בה אח"ן וב"ש דאמרי גובה משום חינא אב"א אפי' כדאית בה אח"ן ולב"ה משום דגריעותא דס' זנאי אינה גובה ולמאי דאהדר ביה וס"ל דב"ש וב"ה פליגי בשטר שיש בו אחריות נכסים אבל כשאין בו אח"ן אפילו לב"ש לאו כגבוי דמי כדמפליג תנא דשביעית ומוקי לה ר"י כב"ש אב"א מתני' דסוטה בכתו' שיש בה אח"ן אב"א משום חינא ואפי' אין בה אח"ן והך בריי' דשביעית דמפליג בין יש בו אח"ן לאין בו רב ושמואל פשיטא להו דב"ש היא ולדידהו שאני לן בין יש בו אח"ן לאין בו ומתניתין דסוטה אב"א בכתו' דאית בה אח"ן אב"א בדלית בה ומשום חינא אבל לב"ה לא שאני לן וכדבעי למימר ר"י ותלמודא דמסייע ליה לר"י מינה משום דס"ל דלב"ש דאמר כג"ד ל"ש להו בין אית ביה הח"ן לדלית ביה א"כ ע"כ האי תנא דמפליג ב"ה ואהדר ר"י דילמא ב"ש היא וע"כ ל"פ ב"ש וס"ל כג"ד אלא בדאית ביה

וראיתי למוהר"ם שיף ז"ל בחי' לגטין שם שכתב וז"ל תניא כוותיה דר"י וכו' אף שי"ל דאתיא כב"ש מ"מ תניא ברייתא כוותיה עכ"ל ולא הבינותי אי ר"ל וס"ל לר"י דהלכה כב"ש בהא תק"ל וכי שביק ר"י ב"ה ועביד כב"ש כמו שהקשו התוס' בהמקבל שם או דר"ל דשאני לן בין שטר שיש בו אח"ן לאין בו וכדמפליג ר"י וברייתא כוותיה דקא מפליגא בהכי ולא מפשינן פלוגת' דב"ש וב"ה אלא דבהא כ"ע מודו וכדכתי' וצ"לד כעת ומעתה הדדי בי להך דהמקבל דחזיתיה להרי"ף שכתב וה"מ דשויא ליה לההיא ארעא ניהליה דמלוה אפותיקי וכו' כ"כ הרמב"ם בסככ"ג מה' מלוה לפי שאינם יכולים לסלקו בדמים וכאלו היא מכורה אצלו כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדות' ושכ"כ הראב"ד ז"ל ע"ש ובמקו' לשם כ' משם הראב"ד דמוקי לה כשעשאה האב אפותיקי מפורש דתו לא מלו יתמי לסלוקי ליתמי בזוזי ע"ש ולפ"ד ז"ל מתרצא שפיר קו' התוס' דסוטה ולר"י נהי דאפי' שיש בו אח"ן ס"ל דלאו כג"ד הא מיהא בעשאה אפותיקי מפורש דכמכורה בידו דמי ס"ל דשפיר דמי ס"ל דשפיר מקרי גבוי לכ"ע ועדיף טפי משטר שיש בו אח"ן ומסיים לו את השדה דבהנך ס"ל לב"ה דלאו כג"ד אלא שראיתי לרבינו בפ"ט מה' שמיטה הלכה ו' שכתב ואם סיום לו שדה בהלואתו אינו משמט עכ"ל וכבר הק' עליו הרמב"ן כמ"ש מרן בכ"מ משם הר"ן ומה שתי' דס"ל דלא מדחינן אלא מאי דאידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא אידחי לא מדחינן ליה