משכנות הרועים שנה

בעי מחיל מהימן למימר דייקנא כדכתי' התם בס"ד ולפ"ז א"ש לשון הכ"ש ע"ש ומדברי רבינו נלמוד דשפיר מצי לאוקומי מלתיה דשמואל במוחל בקנין ונלע"ד שד' הרב העיטור נהי דבמוחל ע"י קנין מודה חרינא דמחל ומחול הא מיהא כיון דבירושלמי לא אדכר מלתיה דקנין אלא בהחזרת השטר ניחא ליה ז"ל לשנויי מלתיה דשמואל בהחזרת השטר גופיה אלא דשאני לן בין היכא דאיתיה לשטרא גביה להיכא דליתיה

אמור מעתה פלוגתא דהרא"ש והרי"ש ז"ל פליגי בה אמוראי בירושלמי והוא פלא דאיך נעלם מעיניהם דברי הירושלמי הללו ולעולם הרא"ש והטו"ר שגורות בפיהם שמועות בע"הע ואיך העלימו עין מדברי העיטור הללו גם על מרן בב"י כזאת וכזאת יש לתמוה ודע דמסיק הרב העיטור וז"ל והא דירוש' ליתיה בגמרא דידן ולקולא עכ"ל ר"ל כיון דליתיה בגמרא דילן אזלינן ביה לקולא לנתבע א"כ אפילו בדתפיס שטרא בידיה ולא אהדרי מחלו מחול כהך מ"ד ולפ"ד הללו תו לא צריכנא לאוקומי הך דמוחלת כתובתה בהחזירה שטר כתובתה דלפום גמרא דידן דליתה להאי מימרא ועבדינן לקולא מחילתו מחי' אע"ג דשטר כתו' בידה ואפילו תפסה אח"כ לא מהניא דלאו ספיקא דדינא הוא אלא כיון דבגמרא דילן ליתא להאי סברא לכתחלה עבדינן בה לקולא כהך מ"ד דירושלמי

וראיתי להש"ך בסי' רמ"א סק"ד שהביא דברי ה' העיטור דמביא דברי הירוש' דפליגי בזה ופסק לקולא ולפי"ז הוי ספיקא דדינא ודוק עכ"ל ולא הבינותי דהרב העיטור מוכיח מדליתיה להאי דינא בגמרא דילן אמטו להכי עבדינן בה לקולא ולאו משום ספקא דדינא ולפ"ד אם תפס התובע אהנייא ליה תפיסתו ועיין מ"ש הרב ז"ל בסי' כ"ה סק"ב ע"ש ואנא זעירא לא כן אנכי עמדי אלא שדעת ה' העיטור דמדינא קאתי עלה דלקולא ונ"מ דלא מהנייא תו תפיסת התובע כדכתי' בעניו' וע"ע להש"ך סימן ס"ו סקע"ד דרמי ומותיב לסברת הרי"ש מהך דשמואל ואייתי בידיה דברי ה' העיטור ז"ל ע"ש והטוש"ע סי' פ"א סכ"ט כתב המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כו"ך מחוב שיש לי עליך אצ"ל אתם עדי ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה בע"פ וכו' וה"ה נמי במוחל חובו בפני עדים שאצ"ל אתם עדי שהמחילה כפירעון וכו' עכ"ל והם דברי הבע"הת שער מ"ב כמ"ש מרן בב"י ע"ש אלמא דבע"הת לא ס"ל כהרי"ש דצריך להחזיר השטר ואי לא אהדר ליה שטרא לא מצי מחיל דאי ס"ל כוותיה צ"ל להם כתובו כיון דמצי למהדר ביה צריך לאמלוכי ביה אלא ש"מ דבע"הת קאי בשיטת ראב"ן והרא"ש והטור והעיטור לפום מאי דכתיבנא בעניותין דמכי מחל לחבריה תו לא מצי למהדר ביה והתם כתב הרב"ח דאשמועינן הכא אע"ג דתפיס שטרא אצ"ל להם אתם עדי עכ"ל וכ' עליו הש"ך שם סקע"ב ונ"ל דלא קאי אלא אמודה וכו' אבל במוחל הא כתב הטור סי' י"ב בשם הרי"ש דהמוחל ותפיס שטרא צ"ק וכן הבאתי לקמן סי' רמ"א דבעל העיטור ס"ל דהוי ס' דדינא עכ"ל ולא הבינותי דהטור שם כתב ע"ד הרי"ש וא"א הרא"ש לא חילק אלמא דלא ס"ל הכי ומי הגיד לו להרב ז"ל דהבע"הת קאי בשיטת הרא"ש ולדחוק בדבריו דלא קאי אלא אמודה לחוד ואדרבא הוא ז"ל תמה על הסמ"ע בסימן י"ב סקי"ו עמ"ש הסמ"ע סקכ"א ע"ש ממ"ש רמ"א ז"ל סי' רמ"א: וראיתי להב"ח סי' י"ב שכתב וז"ל ס"ל להרי"ש דהלכה כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כדעת רוב הפוסקים עכ"ל וכ"כ בא"הע סוף סי' ט' לדעת הרא"ש ז"ל ע"ש ולפ"ד ז"ל ק"ט כיון דהרי"ש טעמא טעים דס"ל כב"ש א"כ הרא"ש דפליג עליה כמ"ש הטור עכ"ל דס"ל דכב"ה קי"ל להלכה והרב"ח מוקי לשמעתתיה דהרא"ש גבי קטלנית דס"ל כב"ש ותו איכא למידק דהרא"ש בתשו' כלל מ"ד וס"ד סי' ד' תמ'ה תמ'ה יקרא על מה שנוהגין להגבות השטרות שעברה עליהם השמיטה ע"ש שהאריך וה' מוהריק"ו שורש צ"ד נתן ט' לדבר דס"ל כב"ש דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי כמ"ש המרדבי ע"ש ש"מ דהרא"ש ס"ל דהלכה כב"ה דאמר לא כגבוי דמי ואילו לדעת הרב"ח בא"הע שם מוקי לדעת הרא"ש דס"ל כב"ש ומה מאד יתפלא הרואה להב"ח גופיה בסי' ס"ז עמ"ש הטור דתשו' הרא"ש הלזו הביא תשו' הרב מוהריק"ו וכתב עלה ותימה רבה איך יעלה על דעת לומר דקי"ל שהלכה כב"ש ואנן קי"ל כב"ה ע"ש שהאריך וכבר נתעורר בזה הכנ"הג סי' י"ב במה"ב אות ז' ע"ש ולא זכר שר האלף דברי הרב"ח בא"הע הניתנים למעלה גם לא דקדק עליו מדברי הרא"ש וכדכתי' בעניו' ועוד יש להעיר בדברי הרב"ח דלמ"ל למשכוני נפשיה למימר דהרי"ש ס"ל כב"ש דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בהך דמתו בעליהן עד שלא שתו שכיון שכבר קינא לה בעלה ונסתרה ועד שלא שתו מתו הבעלים דהו"ל ס' שמא זנתה ואין לה כתו' בהא הוא דקאמ' בה לאו כגבוי דמי אבל בעלמא מודו ב"ה לב"ש דכגבוי דמי כמו שהכריחו התוס' שם בסוטה דכ"ה ע"ב בד"ה וב"ה סברי וכו' ע"ש א"כ מצי אתי הרי"ש כב"ה דדוקא גבי סוטה דספק זנתה כדאי' בכתו' דפ"א ע"א ובהחולץ דל"ח ע"ב ע"ש הוא דס"ל לב"ה דלאו כגבוי דמי

איברא דאנא נפשאי אתמוהי קמתמה דא"ה הא דאמרי רב ושמואל בס"פ כל הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואותבוה מדתניא יפה כח הבן וכו' ומשני ר"י הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד ליגבות כגבו"ד ע"ש דאכתי לא אפרוק דבשאר שטרות דעלמא מודו ב"ה לב"ש דכנ"ד והדרא קו' לדוכתה לרב ושמואל ותו ק' שעיקר קו' התוס' בסוטה שם מדר"י דאמר בהמקבל דעל היתום להביא ראיה שהשביחו דארעא כמאן דגביא דמיא והיכי שביק ב"ה ועביד כב"ש ע"ש ולאו מכללא איתמר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא דאשכחן לר' יוחנן גופיה דס"ל כב"ה ולא כב"ש דבפרק השולח דף ל"ז סבר ר"י למימר בשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט מ"ט דכגבוי דמי ותניא כוותיה וכי אתא עובדא לקמיה א"ל משמט א"ל ר"א והא מר הוא דאמר אינו משמט וכו' והתניא כוותיה דמר א"ל דילמא ב"ש היא דאמר כג"ד ע"ש אלמא דר' יוחנן פסיק ותני כב"ה דמשמט ותק"ל מאידך דר' יוחנן דפ' המקבל דהורה להלכה כב"ש . והשתא ליכא לשנויי דשאני כתו' סוטה משום ס' זנתה כמדובר וע"ק דר"י גופיה דמעיקרא סבר דאינו משמט מאי דעתיה דשביק ב"ה ועביד כב"ש ובהחולץ שם סבר אביי דס' מוציא מידי ודאי לב"ש מהך דנפל הבית עליו וכו' דב"ח מוציא חצי הנכסים מהיורשים שהם ודאים ואהדר ליה רבא דטעמא דב"ש משום דס"ל שטר העו"ל כגבוי דמי ומסייע למלתיה מהך מתני' דסוטה ע"ש ולאביי לעולם לאו כגבוי ושאני כתובה משום חינא