משכנות הרועים שמד

התם דטובת הנאה אינה ממון אמטו להכי אעפ"י שאמ"ל לעולם אינו מורישה לבניו אבל במידי דממון אעפ"י שאינה בתורת ירושה היכא דאמ"ל לעולם איכא למימר דלטפויי קא אתי א"נ היכא דמתנה המגרש לעולם וכו' אמרינן לטפויי טפויי לאח"מ קאתי. עוד מצאתי להרשב"א ח"ב סי' ש"ף והביאה מרן בב"י סי' רי"ד מחו' י"ד שכתב וז"ל ומה שטען ראובן על השנות השטר התנאים לעולם פעמים דלטפויי מלתא קאתי אינה טענה וכו' אבל כאן היה צריך לומר לעולם לשופרא דשטרא וכן כשחזר ואמר לבאים מכחו והזכיר לעולם במה שנתן רשות לראובן וחזר ואמר כן גם להבאים מכחו וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דהיכא דליכא למתלי בשופרא דשטרא כגון הך דר"עק ודיוטא בפרק המוכר דס"ד דמייתי הרב ז"ל שם בהא ודאי אמרינן דלטפויי קא אתי אבל לעולם שכתוב בשטר דלשופרא דשטרא כתב כן לא אמרינן דלטפויי מלתא קאתי א"כ ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם מוכרח לומר דס"ל להרשב"א דלשופרא דתנאה א"ל הכי דאלת"ה מאי ק"ל מהך דנדרים דהתם לא קתני לעולם ויש לדחות דס"ל כדכתיבנא וכמ"ש בחי' קידושין ולא ס"ל כהך דחוייא דדחי הרב שם ע"ע. שבתי וראה להטור. בסי' המ"ח סי"ד שהביא תשו' הרא"ש ומרן בב"י סי' ר"ז מחו' י"ד בשם חזה התנופה ל'ו נדפסה בס' חיים שאל ח"ב סימן ל"ח בשטר שכתוב בו מעכשו ועד עול' פסיק ותני דבניו אינם יורשים זכותו אחריו מדהזכיר לשמעון ואשתו משמע דבא למעט בניהם אחריהם ע"ש נראין הדברים דלא אתי עלה הרב אלא משום שהזכיר לשמעון ואשתו הלא"ה היו זוכים בניו אחריו ולכאורה שלא כד' הרשב"א דס"ל לשופרא דשטרא כ"כ ולא לטפויי בניו אחריו קאתי ואם כנים אנחנו דחלוקין בעיסתם בין לעולם ובין ע"ע דע"ע היינו לישנא דר"י דאמר ומפירותיהן ע"ע דאמ' לטפויי אתא אפי' לאח"מ עפ"י המשוער ובצפיתינו צפינו להרב בית יעקב בתשובה סי' ו' דאייתי בידיה הך דר"י דאמר מפירותיהן ע"ע ודברי רש"י והתוס' ודברי הרב מוהר"א ששון אשר הובאה ראשית מאמר שלפ"ד לדעת התוס' אינם יכולים להוציא את שמעון וכ"ש אם שמעון עודנו חי והרב ז"ל חלוק עליו דלדעת רש"י אין קצבה לשנים אלא כל ימי חייו קאמר והרי שמעון חי וכ"ש לדעת התוס' דע"ע בין בחיים בין במות ע"ש ומינה אם שמעון מת לדעת רש"י פקע שכירותו אבל לדעת התוס' אינו נפקע השכירות ולפום מאי דברירנא לדעת התוס' לכ"ע אח"מ שמעון פקע השכירות גם מה שהקשה הרב ז"ל ע"ד התוס' ממ"ש בס' הזו"הק סדר בשלח דף נ"ג ע"ב דהא דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכתיב וירא ישראל את מצרים וגו' ומשני מתין חמו להון ע"כ דלדעת התוס' דע"ע לרבויי אפי' לאח"מ לא מהני ולא מידי וכבר ביררנו דגם לדעת התוס' אין ע"ע מרבה לאח"מ אלא במאי דשיירא מחיים א"ל לפירות שגדלו בחייה אבל כל שלאח"מ אינו בכלל ע"ע אלא דאכתי לא אפרוק מחולש' דגבי מצרים תלה האיסור בראותם ועלייהו קאמר ע"ע ע"כ לטפויי אתא אפי' לאח"מ דאלת"ה עד עולם דכתב רחמנא למ"ל אי לאו דלאיסור לאח"מ נמי קאתי ויש ליישב דהיינו דקא מותיב ליה ר"י דאי כתיב לא תוסיפו לראותם חיים הו"א הכי ר"ל דאי הוה כתיב לא תוסיפו לראותם לחוד הו"א דוקא חיים הוא דאסר רחמנא אבל השתא דכתי' ע"ע ע"כ דאתא לאשמועינן אפי' לאח"מ וא"ל ר"א יאות שאלתא אלא ת"ח כתיב מן העולם ועד העולם וכו' עד דיתער ההוא עולם ויתמסרון בידיה וכו' ע"ש והרמב"ן בפירוש התורה כתב דעד עולם קאי על האזהרה להיות מצוה זו נוהגת לדורות ע"ש ודבריו ז"ל מכוונים לדברי הזוה"ק והבן ובפ' מ"ש דקנ"ג אמרי' ההיא מתנתא דכתיב בה בחיים ובמות שמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ומאי דכתיבנא ובמות כמ"ד מעתה ועד עולם ר"ל בין בחיי הנותן בין לאח"מ יזכה המקבל וע"ש בחי' הרמ"ה דף קל"א וע"כ לא פליג רב אלא בכותב בחיים ובמות דס"ל דמתנת ש"מ היא והא דאמר לחיים סימנא לחיים הוא דקאמר הכי ובהכי תלינן למלתיה אבל בכותב בפירוש מעתה ועד עולם מודה רב דזוכה המקבל אפי' לאח"מ הנותן ועוד דע"כ ל"פ רב ושמואל אלא בש"מ אבל במתנת בריא כ"ע מודו דבמות. דקאמר היינו מעו"ע ועיין בדברי רבינו בפ"ח מהלכות זכיה דין י"ט ובפ"כ דין ו' ע"ש

ומצאתי בפסקי תוס' שם בפ"ב דגיטין דע"ט שכת' וז"ל קונם לביתך שאיני נכנס ומת מותר ליכנס לביתו אבל לבית אביך הוי לעולם ולכן יש להוכיח שיש לכתוב בכתו' יתומה מבית אביה עכ"ל נראין הדברים דלאו משום דאמר לה לעולם הוא דמפרשינן בית אביך אכל יוצאי חלציו אלא דבית אביך לחוד משמע הכי ולא כדכתי' דמשום דתני לעולם הוא דמפרשינן הכי וראיתי להרב כנ"הג בחאה"ע סי' אות מ"ט בהג"הט שכתב משם הרב מוהראנ"ח ז"ל בנימוקיו דאפי' לאח"מ וכו' דיורשי אביה הרי הם כאביה כדכתבו התוס' בפ' המביא תניין עכ"ל ודבר זה מתורת פסקי תוס' למדנו ומוכח כן מדברי התוס' כמ"ש הם ז"ל

גם מ"ש הכנ"הג משם הרב מהרי"ל דאשכחן שבי אלמנה בית אביך וכבר היה מת שם אביה עכ"ל הן הן דברי התוס' הנאמרים באמת ולא שלטו מאורות עיניו בדבריהם מכל האמור דלא אתו רבנן עלה משום דקתני לעולם אלא משמעות דורשין דבית אביך אכל יוצאי חלציו קאי אלא הא דקא"ל לעולם לאפו דקבע לה זמן שלשים יום או איזה זמן ודלא כדכתי'

וראיתי לה' מוהרש"ך בח"א סי' צ' עמד השואל ושאל במי שנשבע שלא ליהנות מנכסי עזבון אביו ויש לו אחים שירשו נכסי אביו ומת א' מהם ולא הניח זש"ק לירש אותו אם מותר לו ליהנות מנכסי אביו שבאו מכח אחיו דומיא דעמון ומואב טהרו בסיחון או"ד כיון דאחיו לית ליה מגרמיה כלום אלא מה שירש מעזבון אביו הנ"ל הו"ל כנכסי עזבון אביו וכבר מושבע ועומד שלא ליהנות והשיב דאכתי באיסוריה קאי ואינו נהנה מנכסי אביו אעפ"י שבאו לו מחמת אחיו דלשון נכסי עזבון אביו ירצה אפי' לכל יוצאי ירך אביו הזוכים בנכסיו ומייתי ראיה מדברי התוס' בקידושין שם שכתב דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ע"ש

וראיתי להרב עדות ביעקב סי' ק"ג דק"ל מהא דתנן בב"ק דף ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי אם מת יירשנו וכו' עכ"ל ואני עני תמיה דה' מוהרש"ך גופיה איהו מייתי לה ממ"ש בנדרי' דף מ"ז והיא גופה הך מתני' דבב"ק ומינה רצה לזכות להנשבע והדר ביה דלשון עזבון נכסי אביו אפי' כל יוצאי ירך אביו ונסתייע מדברי התוס' בקידושין ומ"ש עוד הרב ז"ל איברא דהתוספות כך תירצו אלא דמעיקרא הקושיא אינה קו' וכבר הרשב"א תירץ תירוצים אחרים וכו' עכ"ל אתמהה דה' מוהרש"ך מסיים בה וז"ל ואפי'