משכנות הרועים שלו

מעביר מברא לברתא דאנסי' לגברא ובשעת מיתה דחינן להאומר משום דאינו רוצה לעקור נחלה דאוריית' יראה דקי"ל לרבנן ז"ל כדעת היפ"ת אלא דאיכא למימר דשאני הך דפיסקי דשיראי דלאו כל נכסיה קא משדר להו אלא הני פסקי דשיראי ולא קרינן בהו העברת נחלה משו"ה אזלינן בתר אומד דהבנות אע"ג דנסיבן יטלו הראוי להן כדי לחבבן בעיני בעליהן אבל בשעת מיתה אפי' בכ"הג דפיסקי דשיראי אמרינן דעתיה דלא אכוון לעקור נחלה דאוריי' הילכך אפילו בראויין לבנות לא יטלו אלא הבנים אע"ג דלאו כל נכסי קיהיב דבגמרין אמר פיסקי דשיראי ובירושלמי קאמר ינתנו אלו וכו' ומדקאמר אלו ש"מ דאיכא אחריני דבשעת מיתה אין דבריו בכלל

גם אשו'ר להרא"ש ז"ל בתשובה כלל סימן ג' והובאה בטור סימן רמ"ז בדרך קצרה דבתר דיהב טעמא לפלוגי בין האומר בריא לש"מ וכתב ע"ז יש לחלק בש"מ מלאחר מיתה לבחייו דבחייו כשהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בש"מ הבא להנחיל לאח"מ אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות כי עבירה היא בידו דאמר שמואל לרב יהודה לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' עכ"ל מ"ש עבירה היא בידו עד אמר שמואל ל"ת וכו' ויש לדקדק והא שמואל לא קאי בנותן אלא אמאן דקאי התם באעבורי דלא הוייא אלא ממשנת חסידים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה והעתיקו הטור סי' רפ"ב ונראה משום דמשמואל הוא דשמעינן במתני' דקתני והניח את בניו ונתן לאחרים אין רו"ח נ"ה ואיסורא נמי איכא ולא תידוק מינה דדוקא בכותב כל נכסיו לאחרים מדקתני והניח את בניו הוא דאיכא איסור דאין רו"ח נ"ה דקא עקר כחלה דאורייתא לגמרי אבל כותב לבנו ולאחרים לית לן בה והכא כי אמר בש"מ ינתנו אלו לבני נימא דהבנות בכלל דהא ברא נמי קא ירית וכדכתי' אריש דינא אהא קא מייתי מדשמואל דמברא לברתא כ"ש דאסור וממדת חסידות דלא תהוי קאי התם אלא אומדין דעתו כיון דבא להנחיל את בניו לא איכוון להנחיל אלא למי שהנחילתו התורה וזה ג"כ דעת הרמ"ה שכתב אבל בש"מ מסתמא לתורת ירושה הוא דנחית כדכתי' לעיל וממרוצת דבריו מוכח דדעתו נוטה לדעת היפ"ת דבבריא ליכא לתא דאיסורא אמנם מדברי הרב מוהראנ"ח בתשו' שם שנשאל בבריא שרוצה ליתן נכסיו לבת בנו שמת ולהעביר הנחלה מהבן ופסק אין רו"ח נ"ה ואיכא נמי דשרי למקרייה עבריינא וכו' ע"ש וה' מוהריב"ל ס"ג סי' ל"ג נשאל בשידך את בתו ופסק לה לצורך פרנסתה ועד שלא נשאת מת והניח בנות אחרות ופסק דאחזוקי אינשי ברשיעי דעבר אמימרא דשמואל לא מחזקינן ע"ש דעת שניהם שוה דאפי' בבריא איתא לדשמואל וכדוקיין בריש אמיר

אמנם דעת הרא"ש ושאר רבוותא דכתי' לעיל נראה דלא ס"ל הכי אלא כס' היפ"ת ומרבנן בתראי נו"ן תהו על ס' הרב יפ"ת מהך דפרק נערה דר"פ אעסק לבריה ויהודה בר מרימר לא בעא למיזל עמיה א"ל ר"פ מאי דעתיך משום דאמ"ל שמואל לר"י לא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' אלמא אפילו בבריא איתא לדשמואל ולע"ד נראה דמיהודה בר מרימר דלא אזל לק"מ דאיהו גלי דעתיה משום דעיולי דידיה היינו עשוי ומר"פ נמי ל"ק דשפיר קאמר ליה אדרבא מצוה קעביד ואי ק"ל הא קשיא מעיקרא היכי ס"ד ר"פ דהא דלא בעא למיעל יהודה בר מרימר משום דאמר שמואל לר"י ל"ת וכו' דהתם בש"מ הוא דאתמר הא נמי לא קשיא דה"נ דמצי למימר ליה דשמואל לא קאמר אלא בש"מ אלא דעדיפא מינה קא' ליה דאפי' לדידך דמתרצה להחמיר אפי' בבריא ומשום סייג ומשמרת למשמרת לקדש עצמך אפילו במותר לך הכא שאני דלדבר מצוה קא עביד להעניק לבתו

וחזי הוית להכנ"הג סימן רפ"ב אות ט' שכתב דלא : אמר שמואל דאין רו"ח נ"ה אלא בכותב לאחרי' והניח את בניו אבל בנותן לאחד מבניו לא וכמ"ש כבר בעניו' והכרחתי דבר זה משמעתא גופה תלי"ת ובאות יו"ד כתב לחלק במלתא דשמואל בין כתב והוא בריא לש"מ ע"ש וכבר כתיב' דשרים ונכבדים קיימי בס' זו ותמהני איך מאורות עיניו לא שלטו בתשו' הרב מוהראנ"ח והרב מוהריב"ל ח"ג הניתנים למעלה דלא שמיע להו כלל לחלק בהכי גם לא נתעורר ליישב הך עובדא דירושלמי אמרה כמדובר וכעת ראיתי להרב שמע יעקב סדר בא דפ"ד שעמד בקצת מזה והנלע"ד הקצרה כתבתי

(ב) לשון המסופק בשטר. הלכה רווחת דבכל דוכתא אמרי' המע"ה ומה"ט נמי אמרי' דכל לשון שהוא מסופק בשטר יד בעל השטר ע"הת כיון דבעל השטר הוא המוציא א"כ עליו להביא ראיה בפירוש לשון השטר תנא דמסייע ליה וזה פשוט איברא דמרן בב"י סי' מ"ב מחו' ג' יצא לדון בדבר חדש ומטי לה משמיה דרבי' ירוחם שכ' משם רבי' סעדיה גאון דבשטרות שלנו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי בכל לשון מסופק יד בע"הש על העליונ' ושכ"כ הרמב"ן בשם א' מרבותיו משם רבי' סעדיה גאון ושכ"כ הנ"י והריב"ש סי' שמ"ה עכ"ל ושורש דבר זה מקור נפתח בפ' חזקת דמ"ד ע"ב גבי מקני מטלטלי אגב מקרקעי דקני קרקע וקני מטלטלי ואמר ר"ח והוא דכתב ליה דלא כאס' ודלא כטו"ד ורשב"ם פי' דכתב ליה בשטר השעבוד דלגמרי משעבד להו למטלטלי בהדי מקרקעי דלא כאסמכתא כיון דאין זו מכירה גמורה וכו' אלא שעבוד בעלמא ודמי לאסמכתא וכו' הילכך צריך לכתוב לו לאלומיה שטריה דלא כאסמכתא ודלא כט"ד דשטר הוא עשוי להעתיק וכו' ואין בו ממש עכ"ל ולפי' זה ליכא למשמע מינה כלל האי מלתא דרבי' סעדיה גאון ז"ל אלא משום דהשעבוד מלתא קלישתא היא הוצרכו לאולמיה לשטרא בהכי אלא דלפי' ז"ל בשלמא מאי דכתבי דלא כאסמכתא ניחא משום דמחזי כאסמכ' אלא הך כט"ד אי ניחוש למה שנהגו להעתיק א"כ בכל שטר נמי ניחוש ואפשר דהאי נמי לאלומיה לשטרא למימרא דלגמרי משעבד להו לנכסיה וכן מצאתי להרב של"הג בשם ר"יו שכתב ודלא כט"ד לומר דבכל לב הוא מקבל עליו דבר זה עכ"ל והרמב"ן ז"ל בחי' בד"ה והא דאקשי' וכו' פי' דלא כאסמכתא כפירוש רשב"ם דהו"ל שעבוד נכסי כאילו הם ערב וכל ערב אסמכתא הוא אבל מאי דצריך למכתב דלא כט"ד לא שמעתי בו טעם ברור אבל אני מרבותי שמעתי שאומרים משם הגאון רבי' סעדיה וכו' עכ"ל ונראה אע"ג דמחזא חזי ליה כפירוש רשב"ם מ"מ אין זה מספיק למכתב בשטרא קנין השעבוד דוקא וכדוקיין וגם מ"ש ריא"ז אינו טעם ברור ולכן נחה דעתו בדברי הגאון ולפ"ד הגאון לאו דוקא גבי שטר הקנאה דשעבוד אלא דבכל שטרי כתבי הכי למשוי ליה לבעל השטר ידו על העליונה והא דנקט