משכנות הרועים לג

דין דהא אשכחן דלא מיקרבה דעתיה אצל אוהב ולא מרחקא דעתיה גבי שונא מ"ש אעפ"י שהדברי' בריאים ונאים הא מיהא אין רמז בדברי רבי' מזה וכבר השיג עליו ה' מהריט"ץ ז"ל שם וראיתי לה' דרישה שכת' הטו' מסתפק בד' הרמב"ם להיכן נוטה ולכך כתב בסתם ע"ש אהמ"ר אין זה מתקבל גם מ"ש דהך קרא אסמכת' בעלמא הוא כבר כתבנו דאין משמע דגמרא וממאי דקאמר נמי האי קרא לרבנן מאי דרשי ביה וכמ"ש הרשב"ץ אשר הונף ואשר הורם גם ה' מוהריט"ץ גם מה שהביא ראיה מב' ת"ח ששונאים זא"ז איברא דכך מצאתי להר"ן בחי' לשם בפ' ז"ב משם יש מתרצין ופשיטא ליה גבי ב' ת"ח מדקאמר אין יושבין דאינו אלא לכתחי' ה"נ אין דנין וכו' ע"ש תראה מדבריו דלשו' אין מושיבין ליש' דלכתחילה משמע ולפ"ז הא דקתני אין מושיבין מלך בסנהדרין לכתחי' דוקא ולא אמרה אדם מעולם והא דנקט אין מושיבין מלך בסנהדרין אע"ג דתנן לא דן ולא דנין לאשמועי' דאפי' ישב וידום אסור כמ"ש התו' בדף כ"ג בד"ה והא אין מושיבין וכו' ע"ש ומדבריהם למד הרב בית יעקב סי' ס"ז דה"ה בב' ת"ח ששונאים זא"ז שאין יושבין אעפ"י ששותקים ע"ש ולדעת הר"ן ז"ל אע"ג דלכתחי' אין יושבין אפי' שותקים מ"מ אם ישבו ואפי' דנו ד"ד והנמק"י ס"ל בב' ת"ח ששונאים זא"ז בדיעבד ד"ד והשונא והאוהב אפי' בדיעבד וצ"ע מי גלה לו רז זה דהך קרא דשונא דרשה גמורה היא ואידך דב' ת"ח אסמכתא בעלמא היא

גם מדברי ה' העיטור שם ע"ג דק"ל אמאי מוקי .. קרא דלא מבקש רעתו באשפיזיניה וכל הנך דמייתי התם ע"ש ופשי' דכל הנך אפי' למ"ד דפסול מדינא קאמר ושלא כד' רב נחשון שהביא שם ובט"ו סי' ט' הא מיהא לאו מדאורייתא הוא ועוד א"כ הו"ל רבוותא פליגי מן הקצה אל הקצה דרבוותא ס' דאינו אלא ממדת חסידות ולהנך רבוותא מדאורייתא פסילי והשתא מאי ק"ל ז"ל דאיסי ן' יהודה קא דריש לב' ת"ח ששונאים מקרא דפיסלייהו מדאורייתא אלא ש"מ דס"ל דגם איסי ן' יהודה לא קאמ' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא אך לא ידעתי מה"י פשיטא ליה דלאו דרשה גמורה היא. שו"ר לה' בתשו' סי' ס"ג שבכלל דבריו נתעורר בזה על כת הסוברין דאוהב ושונא בדיעבד אין ד"ד ובב' ת"ח ששונאים זא"ז בדיעבד ד"ד ומה שתי' ה' ז"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל אבל מ"ש ע"ד הג"א דמיירי האוהב והשונא שאינו ממין השנוי במ"ש נכון הוא שהוא מסכים לדברי התו' דכתו' ע"ש וכעת ראיתי לה' מוהריק"ש בס' אהלי יעקב הנדפס מחדש סי' מ"ט שאחר שהרבה להוכיח מכמה רברבתא דאוהב ושונא גמור פסול מדאורייתא ואפי' בדיעבד אין ד"ד ושזה היא דעת הרמב"ם בודאי ושמ"ש בב"י בדעת הרמב"ם דאינו אלא לכתחילה הדר ביה מההיא כמ"ש בס' כ"מ שחבר באחרונה ונטתה דעתו כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בדיעבד אין ד"ד מ"ה כת' תחלת דבריו והשמיט סופם ע"ש ולענ"ד אין זה הכרח דבס' כ"מ לא עסיק מרן אלא ליתובי דעת רבי' אמנם בב"י דנחית לפסקא דדינא סיים וכתב מה שכתב עוד פה לתפוס על הטור שכתב לשון הרמב"ם בסתם אמנם לענ"ד העיקר בדברי רבי' שהוא סו' האוהב והשונא גמור מדאורייתא פסילי כמו שנתב' בספי"ו מה' עדות דכייל לאוהב ושונא בכלל גרים ועבדי' ושאר הנך דודאי אפי' בדיעבד וכן מתבאר מדבריו בסוף פי"ג מה' עדות גם ה' לח"ם בסוף פי"ז צר מה' עדות חלק ע"ד מרן הללו ממ"ש פסול לדיינות ועוד דהא מקרא מפקי להו ע"ש וממ"ש בפי' המשנה פסול כלו' שאסור וכו' כבר נתעורר בזה ה' מוהריק"ש ז"ל שם ועוד נראה דהאזהרה היא לדיין באיסו' שדבר זה מסור ללב שאם יודע בעצמו שהבע"ד אוהבו או שונאו אעפ"י שאין הלה יודע בו הוא בעצמו יסתלק מלדון שאסור לו לדון וזו היא כוו' בחיבורו גם ה' נאמן שמואל סי' ע"ה הרבה להוכיח דאפי' בדיעבד סו' רבינו דבדיעבד נמי פסול ואין דינו דין וכמ"ש מוהר"א ששון ומוהרש"ח והלח"מ ממ"ש בה' עדות לשון פסול בדינות וממ"ש ג"כ אינו כשר לדון דר"ל אין בו צד להכשיר אפי' בדיעבד ואפי' באינו שונא גמור איכא איסור ובדיעבד וגם בב' ת"ח ששונאים זא"ז ורצה לחלק בין דין לישיבה ומה שרצה לפרש בדברי הג"א אהמ"ר אינו מתקבל ולא רציתי להאריך כי גברה עלי החולשה גם ה' מוהראנ"ח ח"ב סי' נ"ב דף מ"ה הוכיח מדברי רבי' בפי' המש' דפ' בא סימן דס"ל דאפי' בדיעבד האוהב והשונא אין ד"ד והסכים לזה דעת התו' וכמ"ש ה' מוהריק"ש ובדעת הג"א שמיע ליה דס"ל בדיעבד ד"ד מדלא ביאר דבריו ע"ש והסכמת רוב הפוסקים שדעת הרי"ף ג"כ דאפי' בדיעבד נמי אין ד"ד מדכת' לשון פיסול ושכ"ד רש"י ושכ"ד ר"ת במ"ש המרדכי והתו' והרא"ה ורבי' ירוחם ושכ"ד הרמב"ם ולפי מה שהוכיחו מדברי הרמב"ם בפי' המש' דפ' בא סימן א"נ כד' הרב העיטור וכדכתיבנא בעניותינו גם ה' הלבוש העתיק תחלה לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם שכתב אסור ופי' שהוא לכתחילה ואח"כ כת' אבל אם הוא שונא גמור דיעבד נמי לא ע"ש שכת' בלשון סתם ושלא כדעת מרן הב"י דיחיד הוא בדבר כדעת רבי' אלא שאח"ך ראיתי להרב"ח שהביא ב' דעות הב"י ונטתה דעתו לפרש דבדיעבד דיניהם דין וכד' מרן ז"ל וכת' ע"ז ראיה מדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דף ח' לא תכירו רי"א לא תכירהו פירש"י אם הוא אוהבך ר"א אומר לא תנכירוהו ופרש"י אם הוא שונאך לא תעשה כנכרי לחייבו אלמא דכשר לדון אוהב ושונא ע"ש ולענ"ד מהא לא אירייא שאינה אלא אזהרה לדיין שאם יש לו צד אהבה ושנאה בלבו שאסור לדונם ומהכא הוא דשמיע ליה לרבי' שכתב דאסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו וכו' והם דברים המסורים ללב ואינו בשושבין ולא דבר עמו ג"י באיבה דאי הך ברייתא בשונא גמור ואוהב גמור כי מק' תלמודא אשכחן שונא אוהב מנ"ל מאי קו' והא ר"י הוא דאמר לא תכירו לא תכירהו שהוא אוהבך כדפו' רש"י אלא ודאי דלא מיירי בשונא ואוהב השנוי כאן בדברי ר"י אלא שהדיין צדיק יודע דאוהבו או שונאו וגם ראיתי לה' ט"ז שהשיג ע"ד מרן בב"י ממ"ש רבי' בה' עדות ועוד מקראי דרשי להו ע"ש וכמו שהושג גם כן מגדולי האחרונים הבאים אחריו כמדובר. וחזי הוית מוהרש"ל סוף סי' ל"ג שיצא לידון בדבר חדש דשונא גמור שהוא מבקש רעתו עד החרמה מכת הרג אפי' לרבנן פסול וע"ש שהאריך ולענ"ד ק"ט דא"ה מאי פריך תלמודא האי קרא דלא אויב ומבקש רעתו מאי דרשי ביה רבנן לימא לעולם בעדות אלא דקרא בשונא גמור כיה"ג

(יא) אוהב קי"ל דאוהב ושונא פסול לדון כמ"ש בטוש"ע סי'. ז' ולענין לברור להם דיינים אחרים לבע"ד אי איישר חילייהו בהא או לא להקת הנביאים חלוקים בעסתן שהרב מוהריק"ש ז"ל בס' אהלי יעקב סי' מ"ט נטה לאיסור ע"ש ומוהריק"ו