משכנות הרועים לב

שאין יושבין בדין כא' ע"כ ולרבנן לענין דאוהב פסול לדון מה"ט גופיה משום דמיקרבא דעתיה גביה ומדקאמר ולרבנן האי קרא מאי דרשי ביה ומוקמו לה לדין ש"מ דדרשה גמורה היא ומדאורייתא פסול לדון ועיין בתו' בסוטה דף ל"ב בד"ה והכי וכו' מ"ש בסוף דבריהם ע"ש ועוד מדר"י לגבי עדים נשמע לרבנן לגבי דין ומינה כי היכי דלר"י גבי עדות אעפ"י שהעידו כבר עדותם בטלה ה"נ לגבי דין אעפ"י שכבר דן את הדין דיניו בטלים דכיון דמדאורייתא הוא תו אין לחלק בין לכתחילה בין לדיעבד ועיין בתוס' דגיטין דף ג' בד"ה וכי לא בעי וכו' וכבר הארכנו בפרט זה בקו' חיים וחסד במערתא דחסידי בס"ד וראיתי להרב כנה"ג בסי' י"ז אות י"ב שהוא כמסתפק בזה וכבר האחרונים המה הגבורים דרכ"ו קסת"ם קס"ת גבורים חדים וקלה הלא בספרתם ספרן של צדיקים וכן מצאתי להתוס' בשלהי כתו' דק"ה ע"ב בד"ה לא למאן וכו' אהא דקאמ' התם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה וכו' שכת' דלאו באוהב ושונא דאיירי ר"י ורבנן דלגבי דין אפי' לרבנן פסול כדדריש מקרא בפ' ז"ב דא"כ הו"ל לאיתויי הכא קרא דהתם ע"ש שחלקו באופני האהבה והשנאה דבשונא שלא דבר עמו ג' ימים באיבה ואוהב שושבינו הנהו דפסילי מקרא דמיירי בפ' ז"ב ור"פ מיירי באהבה כהנך עובדי דמייתי התם דאינם אלא חומרא בעלמא ומשום חסידות ע"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' ז"ב שם הרי בהדיא שדעת התו' והרא"ש דרבנן דפסלי בשונא ואוהב דהתם מדאורייתא הוא וכדדריש להו מקרא ודע דכי היכי דשונא פסול מן התורה מדקא מפיק ליה מדרשא דההוא קרא ה"נ אוהב דנפק"ל מסברא דמלתא דאתייא מסברא דאורייתא היא וכדאמרי' בעלמא מכדי סברא הוא קרא למה לי וכן גבי מאי דאמ' ש"ד לא צריך קרא דמאי חזית דמא דידך סומק טפי וכאלה רבות ובפ' בא סימן דף מ"ט אהא דתנן ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון איתמר עלה לאתויי סומא בא' מעיניו וכר"מ ומוקי להך סתמא פליגא אסתמא אחריתי הק' התו' לוקמה בפשי' באוהב ושונא וכרבנן דר"י ע"ש ואי ס"ל דאוהב ושונא לא מיפסלי מדאורייתא מאי ק"ל דמ"ה אוקמה כר"מ דמיפסיל סומא בעיניו מדאורייתא ולא באוהב ושונא דלא מיפסלי לרבנן אלא מדרבנן אלא ודאי שהתוס' לשיטתייהו אזלי שכת' בכתו' דאוהב ושונא דר"י ורבנן מדאורייתא נינהו ויש להסכים לזה ד' ה' העטור באות דף כ"ג: ע"ד דק"ל הכי ותי' כמ"ש התו' ע"ש וזה פשוט והרמב"ם בפירוש המשנה לשם הקשה ג"כ קו' התוס' דלוקמה באוהב ושונא ותי' מפני שהוא דבר הנעתק במהרה שהאוהב ישוב לשונא וכן להפך ע"ש ומזה נראה דהולך ואו"ר כד' התוס' דמיפסלי מדאורייתא דאלת"ה לק"מ וכדכתי' ובפכ"ג מה' סנהדרין דין ו' כת' אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אעפ"י שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי שהוא שונאו אעפ"י שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו וכו' עכ"ל ממה שלא כת' פיסול באויבו המבקש רעתו ובאוהבו שהוא שושבינו וכו' וכללינהו בחדא מחתא מחתינהו נראה דס"ל דדא ודא חדא היא ולית בהו אלא איסור בעלמא וק"ט דבאויבו המבקש רעתו פסלי ליה רבנן מקרא וכדכתי' וע"ק דא"ה מאי ק"ל דאמאי לא אוקמה ר"י באוהב ושונא. וכמדובר ובהא איכא למימ' דסו' רבי' דטפי ניחא לן לאוקמה לאיתויי אוהב ושונא אע"ג דלית בהו אלא איסור מלאוקו' כר"מ וסתמא מתניתין פלגן בהדייהו אבל קו' א' במקומה עומדת דאין לומ' דאינה אלא אסמכתא מדקאמ' ורבנן האי קרא מאי דרשי ביה וכדקאמרן וראיתי למרן בכ"מ שתמה על רבי' ז"ל דרבנן לא מיפסלי אלא באויב שלא דבר וכו' מאי דמיפסיל ר"י בעדים ומנין לו לרבי' לפסול אפי' בשאר ותי' משום דר"פ לא חלק בכך ואמ' סתמא דרבנן בכל גוונא מיפסלי ע"ש הנראה מדעת מרן ז"ל דדעת רבינו בכל מין אוהב ושונא מיפסלי רבנן וק' לענ"ד דבגמרא קאמ' דקרא דלא אויב לו ולא מבקש רעתו תרווייהו לענין דין אלמא דבהכי הוא דמיירו רבנן ובעדות דפסיל לר"י וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל בח"א סי' ק"ס דף פ"ב ע"א שכת' בתו' דבריו וז"ל ואסור לדון לאוהב ושונא ואין איסור זה מדרבנן אלא מן התורה דקא נפיק לן מקרא ואינו כדרך האסמכתא אלא גוף תורה וכו' שהרי הק' בגמ' לרבנן מאי דרשי ביה וטרחו להעמידה וכו' וכיון דפסול מן התורה איסור נמי מן התורה ולא תימא דוקא אוהבו שהוא שושבינו ושונאו שלא דבר עמו ג"י באיבה אלא אפי' אוהבו ושונאו אהבה מועטת ושנאה מועטת כדאמ' וכו' לא לידון איניש דינא וכו' ולא תאמר שהוא מדרכי חסידות וכו' אלא אף יש איסור בדבר וכ"כ הרמב"ם וכו' אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו וכו' עכ"ל דעת עליון כמה דכתי' בעניותי' והוא ז"ל הוסיף נופך שפיר והסכים לזה דעת הרמב"ם אלא דנלע"ד יש הפרש בין דבריו לדברי מרן בכ"מ בדעת הרמב"ם דלדעת הרשב"ץ חלוקים בעיסתן האוהב והשונא דמיירו בהו רבנן להך דר"פ וכמ"ש התוס' בכתו' אלא שהתוס' ס"ל דאין איסור אלא ממידת חסידות וחומרא אמנם דעת הרשב"ץ דאית בהו נמי איסור וזה ודאי דעת רבי' ז"ל אמנם דעת מרן בדעת הרמב"ם בכל מיני אוהב ושונא פסילי ורבנן לאו באוהב ושונא דתני ר"י גבי עדים וראיתי למרן בב"י סי' ז' על מ"ש הטור דס' התוס' והרא"ש לחלק בין אוהב ושונא דפסילי אף בדיעבד לאוהב ושונא דלא פסילי אלא לכתחלה הביא הסוגיא ודברי הרא"ש התם ואח"ך כת' אבל הרמב"ם כתב וכו' כר' מדבריו שהוא סובר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפי' דנו לשונא שלא דבר עמו ג"י באיבה ולשושבינו דיניהם דין ולאפוקי ממ"ש הטו' ובאלו אם דנו אין דיניהם דין שהרי לא כת' אלא שאסור לדון ולא כת' שאם דנו אין ד"ד וכבר נתבאר דאיהו ז"ל אינו מחלק בין אוהב לאוהב ושונא לשונא ולישנא דלא לידון איניש וכו' הכי דייק לכתחילה הוא דאסור מדלא קאמר פסול לאיניש וכו' ויש לתמוה על הטו' שכתב בסמוך לשון הרמב"ם כאלו אינו חולק עליו וכבר נת' דפליג עליה בתרתי ולפחות בא' עכ"ל ואני עני לא ירדתי לסוף דעתו שאחר שכת' דרבנן לאו באוהב ושונא דקאי ביה ר"י אלא בכל אוהב ושונא איירי ופסלי להו והיינו מדרשא דקרא איך אפש"ל לדעתו שהוא סובר בדיעבד אם דנו ד"ד ולאפושי פלוגתא בינו ובין הרא"ש והטו' ותמ"ה תמ"ה יקרא על הטו' שהביא דברי הרמב"ם בסתם כאלו אינו חולק ואדרבא זו היא שקשה על הג"א משם הא"ה וראיתי לה' מוהריט"ץ ז"ל בסי' רל"ז שהרבה להקשו' ע"ד מרן ז"ל ובכלל דבריו מ"ש בעניותי' ת"ל וכרב המהפך בזכות מרן ז"ל ניחא ליה בדעת מרן שדע' הרמב"ם שאם חייב את השונא וזיכה את האוהב יודה דבדיעבד נמי אין דינו דין אמנם כשחייב את האוהב וזיכה את השונא אע"ג דלא הו"ל למידן בדיעבד דינו