משכנות הרועים שכט

וזה ברור ומדקתני כתו' בו בבל וכו' כתוב בו א"י וכו' משמע דעיקרא דמלתא תליא מאי דכתיב ביה בשטרא בבל או א"י הוא דאזלינן בתריה אבל אי לא כתיב ביה אע"ג דידעינן היכא כתיב שטרא לא אזלינן בתריה אלא בתר מקום הגבייה ובהכי מיירי סיפא כתוב בו סתם וכו' דמיירי אע"ג דידעינן מקום השעבוד אפי"ה מגבהו במקום הגבייה ואע"ג דהרי"ף והרא"ש גרסי כתוב בבבל וכו' כתוב בא"י וכו' וכ"ה לשון הרמב"ם ספי"ז מהלכות מלוה כתוב בבבל וכו' כתו' בא"י וכו' וכ"ה לשון הטור סי' מ"ב סי"ט ואחריהם נמשך מרן בש"ע שם סי"ד גם לשון התוספת' המוציא שט"ח מרן מגביהו ממעות בבל א"י מגביהו ממעות א"י ע"ש לאו למימרא דהמקום גורם אע"ג דלא כתיב ביה בשטרא אלא כל היכא דמודים המלוה והלוה א"נ היכא דאיכא סהדי דידעי היכן מקום השעבוד תסגי ליה להגבותו ממעות אותו מקום הא ודאי ליתא דא"ה כתוב סתמא היכי משכחת לה דקתני מגבהו כמקום שהוציאו ממ"נ אי במודים היכן הוא מקום השעבוד אמאי מגבהו כמקום שהוציאו כיון דבמקום ההלואה תליא מלתא ולא כתבינן ליה בשטרא אלא משום אכחושי דמשכחת לה זמנין דמלוה ולוה פלג'ן בהדייהו ועל נצותם וליכא סהדי אבל כי כתוב סתמא ומודו להדדי דינא יתיב דאזלינן בתר מקום השעבוד אלא ודאי הכי פירושא כתוב ר"ל בשטר בבבל וכו' כתוב בשטר בא"י וכו' כתוב ר"ל השטר סתם וכו' אבל לפי גירסא הכתובה בגמרין בחלוקת הסתם דקתני כתוב בו בסתם לא דייק אלא דתנא סרכיה דאידך חלוקות דתני ברישא נקט ואזיל וכן מבואר בדברי הרמב"ם שם שכ' לא היה בשטר שם מקום והוציאו וכו' וכ"ה לשון הטור ומרן דשמעת מינה דעד השתא כשישנו כתוב מקום השטר בשטר עסקינן וכדכ'

אלא דאכתי לא אתברר לן בטעמא דאמור רבנן כתוב סתם דמגבהו במקום שמוציאו דהוי כהלכתא בלא טעמא דזמנין מטי פסידא למלוה כגון דהלוהו בבבל דודאי ממעות בבל הלוהו והוציאו בא"י ומשום דלא כתיב בשטרא בבבל אמרי' ליה דמגבהו ממעות א"י וזמנין דמטי פסידא ללוה כגון שהלוהו בא"י והוציאו בבבל דמגבהו ממעות בבל ואיכא נמי לתא דרביתא ואמאי לא נישיילינהו למלוה ולוה היכן הוות ההלואה אלא משמע דאע"ג דידעי' מקום ההלואה אין מלוהו אלא במקום שהוציאו וזו היא שקשה בד"מ ותו איכא למידק בדברי רבינו שכתב שם בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול עכ"ל דמאי שייטא דשבוע' כיון דתני תנא מגבהו במקום שהוציאו וש"מ אע"ג דידעינן דנכתב בא"י והוציאו בבבל

וחזיתיה לרב"א במקובצת שם שכ' משם תלמידי ר' יונה ז"ל כתוב סתם כלומר שאין כתו' בשטר המקום שנכתב אזלינן בתר מקום גוביינא כי לפיכך לא רצה לכתוב המקום להודיע שאין משתעבד אלא כפי מקום גוביינא ואפי' נתברר אח"ך המקום שנכתב לא חיישינן להא כדמוכחא מלתא דלא נשתעבד לו אלא במקום גוביינא עכ"ל ועוד כתב משם הריטב"א כתוב סתם שלא הוזכר באיזה מקום נכתב וכו' והוציאו בכבל מגביהו ממעות בבל פי' ואעפ"י שידענו היכן נכתב דמשו"ה לא נכתב להך מקום שיגבה ממטבע שהוציאו במקום הפרעון עכ"ל ה"ן שני נביאים מתנבאי' בסגנון אחד אלא דתלמידי רבי' יונה בטיבותא דלוה קמשתעו דלא נשתעבד הלוה למלוה אלא לפי מקום הגוביינא והיינו דהלוה בבבל והוציאו בא"י והריטב"א ז"ל בטיבותא דמטיא למלוה קמשתעי וכשהלוהו בא"י והוציאו בבבל דמגבהו ממעות בבל. איברא דא עקא דמהני ה"ט דשעבד נפשיה היכא דהלוהו בא"י להגבותו ממעו' בבל כשהוציאו שם וש'רו חכימיא הני איסור'ייתא איסור' דרביתא יתא משום דסבר וקביל ואטו כל מאן דשקיל רביתא לאו מדעתיה דלוה קא שקיל ואפ"ה אין זו הדרך מוציאתו מידי איסור רבית. גם אשו'ר להר"ן ז"ל בפי' ההלכות משמע ליה דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום ההלואה אזלינן בתר מקום היציאה דאדעתא דהכי נשתעבד כמ"ש תר"י והריטב"א

וכתב עוד הר"ן ז"ל וממ"ש הרמב"ם ז"ל שאם טען הלוה וכו' ישבע המלוה ויטול משמע דה"ט משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע ויטול ולפ"ז אם מביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת ההלואה במקום אחר נוטל כמקום ההלואה עכ"ל דלא אהני ליה הך סתמא שהיה דר שם מעיקרא אלא כשאין הלוה טוען כנגדו בבריא שלא היה דר שם אבל אם טען הלוה שהכסף שהלוהו היה פחות ממטבע זה ואינו יכול להתברר מקום ההלואה לא שקיל אלא עד דמשתבע ולפ"ז מאי דתלי רבינו בטענת הלוה מפחיתות הכסף ולא בשינוי מקום שבשעת הלואה משעת גוביינא משום דהי"ל להאריך בלשונו ועיקרא דמלתא בחילוף המטבעות תליא וכמ"ש ז"ל די והותר ולמדנו מדברי רבינו דאין משביעין ללוה אלא כשאין כתוב בשטר שם מקום ההלואה אבל אם כתוב בבבל או בא"י וטען הלוה שהכסף פחות ממטבע זה אין שומעין לו דאהני הך דכתוב בשטר שם מקום ההלואה אמור מעתה דעת תר"י והריטב"א והר"ן כל היכא דכתוב סתם אעפ"י שמתברר בעדים היכן היה דר בשעת הלואה אין מגבהו אלא כמקום שמוציאו דאדעת' דהכי נשתעבד ליה אבל דעת הרמב"ם לפמ"ש הר"ן דאם נתברר היכא היתה ההלואה אינו מגבהו אלא במקום ההלואה וכן חזיתי בקדש להרב בע"הת שער ד"ן הולך כשיטת הרמב"ם ונתן בט"וד למאי דאמרינן מסתמא היה דר שם מעיקרא בשעת הלואה ומסיק ומסתברא דדוקא כשאין יכול להתברר אבל אם יש עדים שנטלטל ממקומו ודאי מגבהו ממטבע שיברר שהלוה היה דר שם והרב גד"ת כתב דאפילו כותב שם המקום ויכול לברר שהלווהו ממטבע גרוע או איפכא שומעין לו דאין מן הראוי שיפסיד המלוה ע"ש ואני עני חוכך בזה כיון דמחזקינן לכת"י שכתוב שם מקום ההלואה כאומר בפי' מטבע פ' כשאון שם אלא מטבע א' וחזקה אלימתא היא כמ"ש בע"הת שם סימן ב' א"כ הו"ל כתרי ותרי ואוקי ממונא בחזק' מריה ונימא אין מן הראוי שיפסיד הלוה דון מינה במאי דקמן דהכת"י והחיוב נעשה בעיר מאלטא ושם ישפוטו הם דאין הלוה נאמן לומר פרעתי א"כ נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם הכת"י דאינו נפקע מהחיוב הלוה אלא עד דמייתי כתב קבלה מהלוה ודבר זה קיימתיהו מסברא ממאי דכתיבנא

שוב מצאתי הדבר יצא מפי המלך שלמה והוא כהן לאל עליון מר ניהו רבה הרב מוהרש"ך ז"ל ח"ג סי' מ"א הובא בכנ"הג סי' סי"ט אות כ"ג בהגב"י