משכנות הרועים שיד

אחד מהפוסקים ולא נמצא לזולתו מה גם דבנ"ד שה'. יד אהרן המאסף לכל המחנות לא העתיק בספריו מ"ש מוהריק"ש בהגהותיו משמע כי היא לא ישרה בעיניו וע"ע להרב כרם שלמה חא"הע סי' ל"ג דף צ"א ע"א וכ' ועיין להרב מוהר"מ ב"ח בכלליו שבסוף ספר גט פשוט סי' ד' מ"ש בזה וכעת אין הפנאי מסכים להאריך

(יב) כתובה רודפי צדק מחזיקי כל בדק הנגשים אל ה' ששים ושמחים לעשות רצון קונם ה"ה החכמים השלמים הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים יושבי על מדין במתא תונס יע"א אתה ה' תשמרם וכצנה רצון תעטרם אכי"ר ונ"א

אחרי דרישת השלום מאל עילום זאת מן המודעות להשמיע במחנה קדשם עובדא דנא ותשובתם הרמתה מהרה תצמח ושכמ"ה: שאלה זו נשאלה מפ' אלמוני ואת שמו לא הגיד מעיר טראבלס יע"א ודי"ן

שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן מתה אשתו והניחה לו בן ועמד ראובן ונשא אשה אחרת ואחר שנשתהה עמה ימים ושנים ויגדל הילד והגיע לפרק הנושא ועמד ראובן הנז' והשיאו אשה ובעת חופתו עברו ביניהם דברי ריבות ומדינים בינו ובין אשתו ומתוך כך הוסיף לה על כתו' הא' סך מה בתורת תוס' ואחר זמן חלה ראובן ב"מ חולה הדק ולא נפל בחולה זה למשכב כמשפט החולה הנז' ב"מ ויצאו עליו ב"ח והיו דוחקים אותו ומחמת כן הוצרך למכור חצי חצרו לגוי א' והגוי הנז' לא רצה ליתן המעות עד שתסלק עצמה אשתו הנז' מחצי החצר הנז' ולסיבה שהיה חולה והב"ח דוחקים אותו אזי נכמרו רחמיה עליו והלכה עמו לב"ד יצ"ו וסילקה שעבוד כתו' מחצי החצר הנז' ונגמר המקח ביד הגוי בשטר זה שכתבו לו הב"ד יצ"ו וביני ביני נפטר ראובן בעלה הנז' וחל"ש ויהי היום באה האשה הנז' לב"ד לתבוע סכי כתוב' והתוס' שהוסיף לה בעלה הנז' בעת חופת בנו ועמד היורש והוציא שטר המודעא שלא הוסיף לה הסך הנז' אלא מחמת שלום הבית ואח"כ עמדה האשה הנז' ותבעה כתובתה הא' ולא מצאה כתובתה מחמת שהיתה מופקדת ביד אחר מקדמת דנא ולעת עתה לא מצאה האשה הנז' שטר כתו' ביד אותו נפקד ותבעה כתובתה באותו שטר שיש בידה שכתבו לה בעלה בעת חופת בנו הנז'

איברא דידוע הוא שיש מחלוקת בין מרן ז"ל בש"ע ובין מור"ם ז"ל בהגה ע"ש ובזה נהרא נהרא ופשטיה איכא מאן דפסק כהש"ע ז"ל מפני דג' עמודי ההוראה הם סוברים כן ואיכא מאן דפסק כמורם משום דסברתו היא סברת רבנים וגאונים והם התוס' ז"ל וגאוני אשכנז ורב שרירא גאון ורבים אשר אתם ז"ל כמו שהביא כ"ז מהרי"ק ז"ל אמנם בנ"ד כל אפיא שוין דלא איבדה כתו' דלא חיישי' לשמא פרעא כתו' דשטר זה בידה מ"ב איברא לענין תוס' שהוסיף לה בעת חופת בנו אין לה כח לגבות בו מחמת המודעא הנז' אבל עיקר כתו' ודאי גובה בשטר זה שבידה דמימר אמרה שטרך במ"ב וכיון דלא חיישינן לפירעון גם לטענת מחי' לא חיישי' כדלקמן ועוד שטר המכירה יוכיח שלא פרעה כתו' דאם איתא דפרעה שטר כתו' אמאי הוצרך להביאה לב"ד לסלק שעבוד כתו' והוי ג"כ האי שטרא דמכירה הנז' ושטר זה שבידה כבי תרי סהדי דאסהידו שלא פירעה כתו' הנז' גם לשמא מחלה לו כתו' לא חיישינן חדא כיון דמת מתוך חולי זה שעמדו לו בו הב"ח הנז' עד שמכר חצי החצר הנז' והוצרך לאשה זו שתסלק עצמה משעבוד אותו החצר הנז' ואותו חולי ב"מ רובם ככולם למיתה הן עומדים והאשה הנז' ידעה באותו חולי הנז' דרובם למיתה וא"כ איך שייך לו' דמחלה לו סכי כתו' הנז' עד שירשו בנו הנז' שהוא מאשה אחרת וכ"ש דכמה מריבות וקטטות היו ביניהם משעת נישואין שלו ומחמת כן הוסיף לה על כתו' כנז"ל וכבר כ' הר"ן ז"ל סי' מ"ז דכל דליכא אלא ימים מועטים ביני ביני לא חיישי' למחי' כלל או לפרעון דמסתמא נשאר הדבר כמו שהיה וסיים ז"ל וליכא למימר שמא כתב כתו' ע"י איזה הדיוטות שאין בקיאין בשטרות דזו לא שכיחא ומלתא דלא שכיחא לא טעני' לאינשי כמ"ש הטור ז"ל ח"מ סימן ק' ע"ש אלא ע"כ אין הכתו' אלא עפ"י סופרים בקיאין הממונים ע"ז ואית ליה קלא וכיון דהכא לית לה קלא לא חיישינן לכתו' אחרת וכ"כ מוהרימ"ט סי' ק"ס דאם הוא עני בשעת חליו לא חיישי' לפירעון וכ"ש דלא חיישי' למחי' דלא שכיחא דמהיכא תיתי למחול כדי שירשו היורשים וכ"ש יורש כזה דלעולם היא שונאתו והוא שונאה וכן ראיתי לה' משפטים ישרים ז"ל סימן ז' דהסכים לדברי מהרימ"ט ז"ל הללו דאם היה עני בשעת חליו דליכא למיחש וכ"ש דלא חיישי' למחי' דאין משביעין אותה שלא מחלה אלא אגב שבועה דלא התפיסה צררי אבל אם לא ע"י גלגול שבועה אין משבי' אותה שלא מחלה וכ"כ מהרי"ט ז"ל בתשו' סי' ר"ט הביאו הרב לקט הקמח בליקוטיו ע"ש וכ"כ ג"כ המ"מ ז"ל סי' כ"ח בא"הע דף קפ"ט שתפס במושלם דכל דליכא למיחש לפירעון כגון שהיה עני בשעת חליו לא חיישינן למחילה דלא שכיחא ולא אתייא אלא ע"י גלגול וכיון דכל הני רבוותא סברי מרנן דליכא למיחש לפירעון וכ"ש דלא חיישי' למחילה ודאי גובה כתו' וכ"ש בנ"ד ששטר שכתב לה בעת חופת בנו שהוסיף לה בו התוס' כתוב בו ג"כ עיקר כתובתה והביאה אותו לעת עתה לגבות בו כתו' הא' עם התוס' הנראה בהדיא שלא פרעה כלל כ"ש שהיה עני לגמרי בשעת מכירת חצי החצר הנז' ומת מתוך עניו ודאי דלא נפרעה וגובה כתובתה בשטר זה וכאמור זהו מה שנלע"ד הקצרה ולא להלכה נתכוונתי אלא לשאול את פי הרבנים הנז' איך יהיה משפט האשה הנז' ותשובתם הרמתה מהרה תצמח

זאת אשיב בענין האלמנה שתבעה כתובתה ואין שטר כתו' יוצא מתחת ידה ואייתי בידיה פלוגתא דמרן בש"ע ומור"ם ז"ל דלדעת מרן אינה גובה כלום ולדעת מור"ם גובה ומתוך דבריו שדעתו לפסוק כדעת מור"ם ואנן בדידן כבר נשאלנו ע"ז מהב"ד שבמח"ק יצ"ו והשבנו להם שבמקום שאין מנהג קבוע לפסוק כדעת מור"ם ז"ל אין לנו לזוז מפסק מרן ז"ל בש"ע ומה לנו להכרעת דעתינו ואין זה צריך לפנים כנודע

עוד כתב דבנ"ד כל אפיא שוין שלא איבדה כתו' והעמיד ע"ז ב' עדים גמורים הא' הוא השטר שכתוב בו התוס' שהיה שמור בידה. עד יום מותו והעד הב' הוא שטר המכר של חצי חצרו שהוצרכו לסלק שעבוד כתו' דאם איתא דהתפיסה צררי מאי סלוק שעבוד איכא הן אלה קצות דבריו ולדעתינו הקצרה אין בעדויות הללו ספק להוציא מהיורשים כלל דמה שסמך