משכנות הרועים שיג

תפלה שלא יבא לידי מדה זו כיר"א ועיין במוהר"ם סי' ס"ו ובה' יד אהרן שם

(יוד) כתובה כתו' אשה וב"ח. ראובן היתה עליו כתו' אשה וב"ח מאוחרים ועמדו הב"ח לפני ב"ד וטען שאין לו ממה לפרוע בלתי כ"א גוייתו ואדמתו ועמדו הב"ד ושמו את הקרקע אשר לו והכריזו עליו כדת מה לעשות וכשרצו לעשות להוריד הב"ח בקרקע נועצו לב יחד איש וביתו ועמד וגירש את אשתו לגבות הקרקע בכתובתה ויצא פ' נקי מנכסיו ושאל השואל אי מהני לרמאי רמאותיה או לא ויבא שכמ"ה

זאת אשיב תמן תנינן בערכין דכ"ג המקדיש שדהו והיתה עליו כתו' אשה ר"א אומר לכשיגרשנה ידיר הנאה ורי"א א"צ וכו' פשיטא דמעשיו קיימין אע"ג דמוכחא מלתא דלקנוניא נתכוונו וידים מוכיחות הויין וכן בערב לאשה בכתו' אע"ג שצריך להדיר מ"מ מעשיו קיימין אע"ג דאומדנא דמוכח דקנוניא עבוד וכדאמרי' התם בגמ' בעובדא דמשה בר עצרי דקאמר מר אביי ליכא דלינסביה עצה לר"ה דליגרש לדביתהו וכו' אלמא אע"ג דקנוניא גמו' היא אין אחר מעשה כלום ולכתחלה קאמר אביי דלינסביה עלה דליגרשה ש"מ דשפיר מצי עביד לכתחלה הכי אלא דלענין להשיאו עצה לכתחלה אמרי' בס"פ ג"פ דקע"ד אהא דרמינן לאביי ממלתיה דאיהו דאמר בדינא דואחריך לפ' דקי"ל דאין לשני אלא מה ששייר הא' דהמשיא עצה לא' למכור נק' רשע ערום ומשנינן בנו שאני וצו"מ שאני ומדפליג להו בתרתי ש"מ דבנו אע"ג דלאו צו"מ וצו"מ אע"ג דלאו בנו אלא שראיתי להרמ"ה ז"ל שכ' בסי' קל"ח שכתב דדוקא עד דאיכא תרתי אבל בחד מהנך לא תסגי ליה ומקרי שפיר רשע ע"ש וצ"ע לדינא במשיא עצה למכור במקום ואחריך אם היה מקבל המתנה הא' בנו וצו"מ אי איכא לתא דנק' רשע ערום כהך דערבא דכתו' וכעת לא ראיתי לא' מהמחברים שכתב דין זה וצריך לדעת בין הנושאים. לדאתן עלה נהי דלינסביה עצה למעבד הכי מקרי רשע אי לאו בבנו וצו"מ הא מיהא מעשיו קיימים דלהכי מקרי ערום כמ"ש רשב"ם ז"ל שם ואכתי איכא למימר משום דבידו להדירה וכשיבא להדירה יתברר האמת דאי קושטא הוא תידור הנאה ואי קנוניא הם פורשין מעצמן דמריהט' דשמעת' מוכח דקודם גרושין ידירנה מדפרכיה רבא והא ידירנה הנאה קתני ואהדר ליה אביי אטו כל דמגרש בב"ד יגרש וכו' דאכתי איכא לתקנתא דכי אתיא למתבע הכתו' ידירנה הנאה אלא ש"מ דאין לו להדירה אלא קודם גירושין אבל אחר גירושין אין אחר מעשה כלום וכן דקדק הרא"ם ז"ל שם ולפ"ז אם עבר וגירש ולא הדירוהו הנאה אע"ג דלקנוניא איכוין מה שעשה עשוי ותו לא מדירינן ליה דאין אחר מעשה כלום אמנם הרא"ש ז"ל חלוק בדבר ודחה ראיית הרמ"ה ז"ל אלא כל זמן שתבא לגבות כתו' מחמיה ידירנה הנאה עיין במקובצת לשם היא באה אגב סיפא לשי' הרמ"ה ז"ל ע"ע ולפ"ד ז"ל לא אהני לרמאה רמאותיה

ומעתה נובין ונדון לגבי ב"ח היכי לידיינו דייני דהתם בערכין אמרו ההוא גברא דזבינהו לנכסיה וקא גירשה לדביתהו שלחה ר"י בריה דרבא לקמיה דר"פ ערב תנן הקדיש תנן לוקח מהו א"ל תנא כרוכלא ליחשוב וליזיל נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמר ר"מ מ"ט דנהרדעי בשלמא הקדיש משום רווחא דהקדש ערב דכתו' נמי מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה אלא לקוחות מכדי מידע ידעי דכל חד וחד איכא עליה כתו' אשה אמאי ניזל וליזבן אינהו דאפסידו אנפשייהו ע"כ והנה במלתייהו דנהרדעי דקאמרי מרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמעוט כולהו אנפי ב"ח ומתנה אבל לטעמא דיהיב רב משרשיא נהי דב"ח נמי איכא טעמא דמידע ידעי ואינהו דאפסידו אנפשייהו אבל במתנה דליכא ה"ט אי אמרי' דלא תנן לא תנן ל"ש ב"ח ל"ש לוקח ל"ש מתנה אבל אי אמרינן טעמא דהקדיש וערב נהי דב"ח מכללא אתייא הא מיהא מתנה אינה בכלל ומצאתי בירוש' פ"ה דנזיר דאייתי להך מתניתין דערכין וקאמר דמודה ר"י בערב שצריך לידור והדר מבעיא ליה מה אמר ר"י במתנה מכיון שנותן מתנה בעין יפה הוא א"צ להדיר נשמעינה מן הדא קריבתיה דר' חגאי הוה בעל חייב קרטם אתא מרי חובא וטרף אתא עובדא קמי דרב אחא אמר צריך להדיר רי"א א"צ להדיר אמרין חברייא קומי ר"א ור"י יאות אמר ר"א דאין חזר הוא עליה לא אתי מרי חובא וטריף וכו' ונפק עובדא כר' אחא ע"כ ועוד מצאתי להירושלמי הלז בס"ף ג"פ ועיין במפרשיו ועיין להרי"ף ז"ל בפ' ג"פ גבי ההוא ערבא וכו' שם דף קע"ד דאייתי להך סוגייא דערכין ופסק דתנן תנן דלא תנן לא תנן ע"ש ועיין בתשו' הגאונים בס' שערי צדק שער ד' ח"ד סי' ג' דף נ"ד ע"א בד"ה והלכתא כרב וכו' ע"ש וצריך להתיישב בדבר ועיין להכנ"הג ז"ל ח"ב סי' צ"ט מ"ש משם הרשב"א ז"ל בתשו' כ"י ע"ש

(יא) כתובת בנ"ד כת' הרב מוהריק"ש בהגהותיו לש"ע א"הע סי' קי"א דאם מת בן האשה הא' בחיי אביו ואח"ך מת האב דאין בני הבן נוטלין כתו' בנין דכרין ושכ"כ בתשובה ע"ש והיא ל'ו נדפ'סה בס' אהלי יעקב סי' ס"ח ודייק לה מלשון התקנה דאמר אינון משמע אינון דוקא ע"ש ולענ"ד אין א' מהפוסקים סובר כן מדלא השמיעונו חידוש כזה וכמ"ש הרי"ף בפ' האשה שהלך בעלה וכו' מ"ד רב יהודאי גאון וז"ל ודאי אי איתנהו לה"מ דרב יהודאי גאון לא הוה שתיק גמרא מנייהו עכ"ל וכלל זה השתמשו בו גדולי ישראל מוהרשד"ם בחא"הע סי' קכ"ד שכתב ע"ד התוס' שכ' דבזה"ז אין כופין את האשה לעלות לא"י דאין לחוש לזה כיון ששאר הפוסקים כתבו הדין סתם ולא חילקו משמע דאין לחלק וכ"כ בפסקיהם ה' מוהרא"ם והר' כמוהאר"י ן' חביב שדין מחודש שאנו רואים שלא כתבוהו הפוסקים נראה ודאי דלא ס"ל וכו' עכ"ל וכ"כ בקיצור סוף סי' ס"א ע"ש ובסו' סי' שפ"ה כתב דאם באנו לחוש לסברת היחידים לא הנחת חיים לעולם וכו' עכ"ל ומוהריב"ל ח"א סי' י"ג די"ג ע"ד וח"ג סי' מ"א ומוהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א סי' א' דף ב' ע"ב בד"ה היוצא וכו' שהסכים לכלל זה ע"ש וכ"כ ה' משפט צדק ח"ב סי' ע"ו דף קכ"ז ע"א ומשם מוהרשד"ם ז"ל ושאר הפוסקים ע"ש

שוב מצאתי למרן בב"י ח"מ סימן ק"ז שחלק על תשו' מהר"ם ממה שלא אישתמיט חד מהפוסקים לכתוב דין זה ע"ש ותמהני מה' מוהרשד"ם סי' שצ"ב שחלק ע"ד הרב"י ותבר ליה לגזיזיה וסבר לה מר דמקום הניחו לו להתגדר בו וכדאמר בפ"ק דחולין ע"ש והוא פלא הנה נתבאר דהגאון הרי"ף ואחריו נמשכים הרא"ם והר"י בן חביב ומרן בב"י ומוהריב"ל ומוהראנ"ח ומוהרשד"ם בא"הע ובח"מ בב' תשו' וה' משפט צדק סברי מרנן דלא עבדינן עובדא בדין שחידש