משכנות הרועים שב

לומר דסובר הא"ז וז"ל דנשים ליתנהו בערבות כדעת התוס' ודעמייהו ז"ל ונ"מ אם אשה אכלה כזית ואחרת אכלה כדי שביעה שאינה מוציאה את חברתה אע"ג דמציא אתיא לכלל חיובא דאורייתא כשאוכלת כדי שביעה מ"מ לא מהני ה"ט אלא משום דאיתנהו בערבות וכמ"ש לעיל וצ"ל נמי דקסבר א"ז ז"ל דכזית וכביצה דרבנן וכדעת התוס' וכמו שנתבאר

ואי.. ק"ל א"כ תרץ לי ברייתא דקתני אשה מברכת לבעלה היכי מצי נפיק כגון שאינה יכולה לומר ברית ותורה תירץ דמוקי לה בעונה אחריה מה שאומרת ובהגיע ברית ותורה ההוא אמר ולא הוא דאינה בבריתו

א"נ דנ"מ אם חייבת מ"הת אם נסתפקה אם כבר ברכה או לא וכדק' לעניו' מראש מקדמי אר'ש ורבינא דלא קאמר דנ"מ להאי דינא איכא למימר דהיא גופה קמ"ל דאי הויא מדאורייתא שפיר מציא מפקא אחריני דלברית ותורה לא חיישינן דקאי בשיטת מ"ד אם לא אמר ברית ותורה יצא י"ח ובכלל דברי הרמב"ן ז"ל שם אייתי הך בעיא דפ' החובל דכתיבנא לה ברישא וסבר לה מר אע"ג דלא אפשייטא בעיין בפ' החובל הא מיהא אפשוט שפיר בפ' הנשרפין ע"ש

מערכת אות

כף

(א) כתובה נשאלתי. מהב"דו של: הק"ק טראבלס זעא ע"ד עסק ראובן שמתה אשתו בחייו והניחה בן ואח"ך נשא אשה אחרת ונלב"ע ראובן והניח אחריו מהאשה הלזו יתומי' קטני' והגדול. שבהם בן י"ד שנה ואח"כ מתה ג"כ האשה אם היתומים בבית אביה וגם ילדיה היו עמה בבית אביה בעודה: בחיים והאשה. הלזו לא נשבעה. על כתובתה ונמצאו בבית אביה קצת מלבושים של בעלה כלי כסף וזהב ונחשת ומטלטלי הבית ואין עדים בדבר שראו להאשה בשעה שהוציאה אותם מבית בעלה לרשות אביה וגם בנה הגדול אחר מות אמו לקח איזה מטלטלין ואין עד בדבר. וכשעמדו לדין אפוטרופוס של היתומים טען מאחר שאין עדים בדבר שראו לקחת החפצים הנז' מרשות האב יכולים לטעון להד"מ וטען ג"כ דאביהם לא היה אמיד דחיישי' לצררי. כי משאו ומתנו היה בהקפה ומוכר בכפרים מהלך ב' ימים וחלה שם ומת שם ולא שמעו כ"א אחר שמת ולא חיישי' להתפסת צררי וג"כ שטר כתו' תחת ידה לא חיישי' דמחלה כתובתה או מכרה. גם את השני שאול נשאל כת"ר על חנות חזקה שיש להם שטען בן האשה הא' שהיא נכסי מלוג של אמו ולא תפיס שטרא אלא בהודעת בני אדם ואפוט' טען כיון דלית ליה שטרא לא מהימן. ועוד שהיה אביו אוכל פירות ובחזקת אביו קיימא ועוד בה כששלח אביו למשכן החנות וכתב לו הרשאה על זה וא"כ היא של אמו למה הוא צריך עד שיתן אביו רשות ואפי' עדים על החנות אין מקבלים עדות על הקטנים. הן אלה קצות דברי השואל נר"ו

זאת אשיב חזי הוית מאי דאיתשל קמיה דכת"ר פתח דבריו וראשית אמריו במה שנמצאו בבית אביה קצת מלבושים כלי כסף וזהב של בעלה וכו' הלא ידעת מאי דאיפליגו ר"א ורב ושמואל ביתומים דמלוה הבאים ליפרע מנכסי יתמי דלוה ומת לוה בחיי מלוה לר"א נשבעין יורשי מלוה שבועה שלא פקדנו אבא וגובין מיורשי לוה ור"וש דאמרי תרוייהו דאין אדם מש"ל וקי"ל דלכתחלה עבדונן כר"וש ולא מגב'נך וכן: פסקו רופאי דרבוותא עד ח מרן בש"ע ח"מ סי' ק"ח וכן לענין כתובה בא"הע סי' כ"ו וכתב שם מרן בב"י ומשמע בהדיא בגמרא: מרא דה"ה. בכתובה מדמותיב עלה התם מדתנן מתה יורשי כתובתה ומוקי לה כשנשבעה ומתה וכו' וכ"כ הרי"ף וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו' וכ"כ הרא"ש וכו' עכ"ל גם אשו"ר להריב"ש סי' תצ"ב שנשאל: על האלמנה שלא נשבעה ומתה ואתי עלה בפלוגתא דר"וש ור"א. וע"ז כתב והתם משמט דבדין זה דכתו', והחוב שוין דהתם מוקמי' מתני' דקתני מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנת אליבא דר"וש בשנשבעה ומתה משמע. לא נשבעה ומתה אין יורשין גובין כתו' וכו' עכ"ל לע"ד דלא תימא דע"כ לא אחמור ר"וש ואמרי דאין אמש"ל. אלא בשאר חוב דעלמא דקיימי לפירעון ורמו עליה רבנן דלא ליגבי אלא בשבועה וכיון דמת ולא אשתבע סברי. ר"וש דאין. אמש"ל אבל בחוב דכתובה ליגבות מחיים הוא דמסתיין לארמויי. שבוע' עלה ואם מתה ולא אשתבעה יורשיה שפיר יורשים כתו' דלא אחמור ר"וש כולי האי ומודה לר"א דבחוב כה"ג שפיר הא קמ"ל דל"ש להו לר"וש חוב בכתו' לשאר חוב דבכולהו אמרי אין אדם מש"ל כדמותיב לר"וש מהך דכתו' ס"ל דאין אמש"ל ועיין בפ' השולח דף ל"ד אהא דתנן התם אין באלמנה וכו' ואתמר עלה אלמנה איצט' ליה סד"א דגביא בלא שבועה ע"ש אמנם מדברי ה"המ פי"ז מה' אישות ה"ט שכתב ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא דכל שמת. לוה בחיי מלוה ואת"ך מת לוה דאין היורשים נוטלים כלום וכו' עכ"ל. נראה דס"ל דבחוב דכתובה איכא למימר דאמש"ל: וכר"א אבל בשאר חוב דקאמרי ר"וש דאין אמש"ל אלא דלא עדיף. חוב דכתו' משאר חוב דעלמא ומסיק התם דדיינא דעבד כר"א ואגבי ליורשי המלוה מיורשי הלוה לא מהדרינן עובדא ומאי דעבד. עבד כדאי' בפ' כל הנשבעין דמ"ז ומהכא דן את הדין הבע"הת ח"ב סי' ז' דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו מיורשי לוה לא מפקינן מנייהו וטעמא טעי' כיון דדיינא דעבד כר"א מאי דעבד עבד וקי"ל בעלמא דעביד אנש דינ' לנפשיה והו"ל כמאן דאתי לבי דינא ודנו ליה כר"א וכיון דתפס תפס עכ"ל. גם הטור ח"מ סי' ק"ח סכ"א ומרן בב"י שם סכ"ב כתב שכ"כ הר"ן משם קצת רבותינו הצרפתים דמהניא תפיסה והר"ן ז"ל נקט למלתיה מהאי דאמרי' התם דדיינא דעבד כר"א עבד למימרא דמדינא הוא דעביד אינש דינא לנפשיה ודן כר"א וכמ"ש בע"הת והתוס' בפ' ג"פ דקנ"ח בד"ה ובה"א כתבו דכי היכי דלב"ש. סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הו"ל נכסי בחזקת אשה ה"נ לר"י דאמר בחזקת הבעל דאי הוו בחזקת האשה לא אמרינן בהא דאין אמש"ל אלא מוריש ומוריש ע"ש מכאן נשמע דאי האשה מוחזקת בנכסי בעלה ותפסה לא אמרי' אין אמש"ל וכמדומה שזהו שכ' הר"ן וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים אלא דאכתי לא דמיין דהבע"הת אתי עלה מדיינא דעבד כר"א ועביד אינש דינא לנפשיה והתוס' בעיקר דינא דר"וש קמשתעו דלדידהו נמי אם הנכסים בחזקת האשה מודו ר"וש דאדם מש"ל והיינו דק"ל להת"הד סס"י ש"ל דאמאי מוקי תלמודא להך מתניתין דפ' הכותב בגירושין ולצדדין לוקמה באלמנה שתפסה וכו' ע"ש והכוונה שהיא מוחזקת בנכסים וכדברי התוס' והוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לו שחר דמאי דאמרי'