משכנות הרועים ש

דלא מצי למיפק אחריני אלא עד דהוי בר חיובא דאוריי' השתא בהאי אכילה אבל אי בהאי אכילה לא אכל דמחיי' עליה מדאוריי' לא מצי מפיק מדקתני מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע דמשמע הא ראה ונסתם פורס ע"ש והשתא לר"י דסבר בהחובל פטור מכל מצותי האמורות בתורה אם ראה ונסתם מאי הוי

וראיתי להתוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר"י וכו' שכתבו דסומא אע"ג דלר"י. פטור מכל. מצות ה"מ. מדאורייתא אבל. מדרבנן מחייב מדאשכחן. דאם ראה מאורות. ונסתם פורס על שמע וה"ט: כיון דמדרבנן חייב מוציא אחרים ושאני אשה דאין במינה חייב ועוד שלא יהיו כעכו"ם וכו' עש"ב ואע"ג דאמרי' בפ' מ"ש. דלא אתי. דרבנן ומפיק דאורייתא צ"ל שאני אשה וקטן דאין. במינם בר חיובא ולפ"ז מה שהוצרכו התוס' בפ"ג שאכלו לומר: דגדול שהוא בר חיובא מ"הת כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרי' ביה ולפ"ז בסומא. דלאו בדידיה תליא מלתא. לבא לכלל חיובא לא מצי. מפיק אחרים וא"כ תק"ל מדקתני מי שלא ראה מאורות אינו פורס על שמע דמשמע דאם ראה פורס וכדדייקי התוס' בר"ה לשם

ותבט עיני להתוס' במגילה די"ט בד"ה ור"י וכו' שהקשו מדאמרי' בפ' ע"פ דר"י ור"ש דהוו אמרי אגדתא ומפקי אחרים דהוו תרי רבנן ומפקי חד דרבנן ואמאי בקטן לגבי מגילה משום דהוו תרי דרבנן אינו מוציא אחרים ותי' דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחיי' מדאוריי' משא"כ בקטן עכ"ל ודבריהם תמוהים וסתומים דר"י ור"ש היו סומים מעיקרא ולעולם לא ראו מאורות מימיהם ואימתי נתחייבו מ"הת ואי ר"ל דקאי עמ"ש בהרואה ונסתם הוא דמחייב דכשהוא רואה. דמחייב מיהא מדאורייתא ועוד דר"י ור"ש יוכיחו וכמדובר וראיתי להתוס' לשם דכ"ד בד"ה מי וכו' שכתבו לת' קו' דר"י ור"ש דסומא עדיף מקטן שהוא גדול ובר דעת ע"ש ולפ"ז יש לפרש כונתם שכ' שכבר נתחייב מדאורייתא ר"ל שהוא גדול והגיע לשנות החיוב אלא לפי שהוא סומא לא מחייב מדאורייתא ואם אפשר להעמיס דבריהם בר"ה שכ' יש במינו חייב ר"ל מאחר שהגיע לכלל שנותיו יש במינו חייב מדאורייתא משא"כ קטן ואשה ואהני ה"ט אפי' לק"ש שהיא מדאוריי' וא"כ הדרא קו' עמ"ש בש"ס דגדול משום דמצי אכיל כדי שביעה ומתחייב מ"הת וא"כ ק"ו מסומא דלא אתי. וכדכת' לכן נלע"ד דלא מהני ה"ט דיש במינו שהוא חייב אלא להעדיף סומא מאשה וקטן במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא לא והך דק"ש לא קשיא דהתו' לשיטתייהו אזלי דס"ל דק"ש מדרבנן כמ"ש בר"פ ואלו נאמרין בד"ה ק"ש וכו' ע"ש ואע"ג דבד"ה ור' וכו' ספוקי מספק"ל ע"ש לא שבקינן פשיטותא מקמי ספיקא וה"נ כתבו להדיא במנחות דמ"ג בד"ה ואי זו זו ק"ש דאסמכתא בעלמא היא דק"ש מדרבנן עכ"ל ע"ש

איברא דאכתי איכא למיקם עלה דרב יוסף דיינא הוה כדאיתא בפ' המגרש דפ"ה וקי"ל דסומא פסול לדון וזכורני שה' מהרח"ש ח"ג מתשובו' הוכיח דמעיקרא לא הוה סומא עש"ב ויש ליחס דעת התוס' לזה

שוב מצאתי להרא"ש ז"ל בתשו' סוף כלל ד' דהוכיח דק"ש דרבנן מדאשכחן לר"י דפוטר סומא מכל מצות והק' קו' התוס' איך פורס ותי' דמדרבנן מיהא מחייב וכיון דק"ש דרבנן מצי מפיק. אחריני עש"ב ומעתה דברי התוס' כהוגן דהא דבעינן עד דאתי לכלל חיובא ובדידיה תליא מלתא דעביד דאתי כהך דאכילה כדי שביעה היינו דוקא למלתא דאורייתא ואע"ג דלר"י סומא לא מצי אחריני אלא בדאכל. שיעורא דאורייתא ואחריני אכול שיעורא דרבנן ודוק

איברא דאיכא למידק דלר"א דקאמר ק"ש דאורייתא כדאיתא בפ' מי שמתו דכ"א ע"ב לדידיה מה יתרץ קו' התוס' בדיוקא דברייתה דקתני. מי שלא ראה מאורות איגו פורס על שמע מופח דבראה ונסתם פורס ע"ש והא לר"י סומא פטור והך טעמא שכתבו התוס' לא מהני אלא למ"ד דרבנן וכדס"ל להתוס' וכדכתי' וא"כ קשיא להתוס' והרא"ש מר"א

ואנכי חזו"ן הרביתי להרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן אות תס"א שכתב שהמרדכי במגילה פ"ב כתב שנשאל רב טוסיה ז"ל איך סגי נהור פוטר בני ביתו מקידוש היום דהיפי אתו דרבנן ומפיק דאוריי' והשיב דכיון דיכול לבא לידי חיוב אם נתפקח יכול. להוציא אחרים י"ח דהא בפ"ג שאכלו אמרי' לעולם אינו. מוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית וכביצה אינם אלא מדרבנן מוציא אחרי' שאכלו כדי שבועה. דאורייתא הואיל ויכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל עד שישבע. עכ"ל. ולענ"ד קשה דמה ראיה ודמות: יערוך סומא. דאין בידו. לתקן לגדול שיש בידו לתקן וכדאמרי' בפסחים דף י' יע"ש... נהי דמסומא ל"ק דבעינן שיכול לבא באותה שעה לכלל חיוב דמשכחת לה באותה שעה מתפקח אבל קטן מחוסר זמן הוא אלא אקושיין דלא דמו אהדדי קושיא שו"ר. להמרדכי שם שדחה ראיה זו מטעמא דכתיבנא שש אנכי גילה אחר גילה ולפ"ז איכא למימר דלר"א דאמר דק"ש מדאוריית' מתרצי' דאתי לכלל חיובא ובהך דבר"המ דהוי דאורייתא וכן קידוש היום ברם קושטא הוא דהמרדכי סבור דק"ש מדרבנן כמ"ש שם לעיל מיניה ולפ"ז איכא למימר דרבינו טוביה ז"ל ס"ל כר"י דסומא פטור וכדעת רבינו ירוחם שהביא מרן הב"י א"ח סי' תע"ג. וזה דבר השמ'טה מהרדב"ז בחדשות סי' ט"ל שכתב שלא מצא חבר לרבינו ירוחם דהא איכא רבינו טוביה ז"ל. וע"ש במרדכי שחלק עליו מהא דלא קי"ל כר"י אלא כר"מ ועיין להפר"ח סי' ס"ז וסי' ג"ן סקי"ד בארוכה ע"ש

ומעתה אשו'רה נא ואראה. מאי דק"ל להרב החסיד ז"ל וז"ל. ולא ידעתי לפ"ז למה הוצרכו התוס' במגילה. וכו' לתת טעם בסומא מפני שהוא גדול וכו' ת"ל שיכול לבא לכלל חיוב דאורייתא כמ"ש בפרק ג' שאכלו וכו' עכ"ל דמי גילה לו רז זה דהתוס' ס"ל כדעת רבינו טוביה דחשיב לסומא דאתי לכלל חיוב שיכול להתפקח שלא הוזכר בדבריהם אלא גבי גדול דמצי אכיל כדי שביעה דבדידיה תליא מלתא ולא בסומא דאין בידו לתקן אלא אם ירחמוהו מן השמים וכ"ש דהמרדכי ק"ל עלה וכדכתי' בעניותנו בס"ד ואם נתכוון למאי דכתי' דע"כ לר"א דקאמר ק"ש דאורייתא צ"ל כדעת רבינו טוביה קצר במקום שהי"ל להאריך ועוד כיון דמלתא דחיקא היא ולר"א הוא דדחקינן נפשין ועיילי' שופיתא בקופונא דמרא אבל לדידהו דס"ל ק"ש מדרבנן לא צריכינן להאי וצע"ד ז"ל ועו"ק על הרב ז"ל כיון שהביא דברי התוס' דר"ה שכתבו שם טעמ' דעדיף סומא מאשה משום דיש במינו מחוייב מדאוריי' אמאי הוצרך להרחיק נדוד להק' מהתו' דמגילה דלמה הוצרכו