משכנות הרועים רצה

וראיתי בכתבי הקודש להרב מוהר"י מוהדר ז"ל בספרו זרע יעקב בחי' לפ' החובל שהרגיש בזה במאי דק' לעניו' וכדכ' מוה"ר בשם מוהראנ"ח ז"ל ותי' וז"ל מ"מ כיון דפריך מניה ולא מצינו מאן דפליג עליה ק"ל שפיר עכ"ל ואחהמ"ר אין לדברים הללו שחר א' הרואה וא' השומע וצ"ע ואם נתכוון למאי דכתיבנא קיצר במקום שאמרו להאריך

ועל מאי דקשה לעניו' לפיר"ת דגריס ביישו חייב וביוצא ליהרג קאי מדאמרינן בהנחנקין במקויים שבעמך ופטור מהכאה וקללה וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל תי' ה' ז"ל דל"ק אלא אם נאמר דר"ת מפרש כפירש"י דבמ"מ יליף הכאה מקללה דה"נ איכא למילף בושת מקללה דמאי שנא אבל לפירש"י אידך שכתב שם דהיקש ממש דכתיב הכאה סמוך לקללה אע"פי שיש הפסק פסוק א' לק"מ עכ"ל הרב ז"ל ולפי"ז לא עלתה ארוכה לקושיין אף לפירש"י תניין וקושטא קאי דבכלל הכאה וקללה איכא נמי בושת כמו שנת' בדברי רבינו פ"ב מה' חובל ע"ש לדאתן עלה דדעת התוס' דבעיין איפשוט דמשום כסופא ומינה דבייש ישן ומת דלית כסופא פטור וכהך בריי' דתני רבי וכן היא ד' הרא"ש ז"ל בפסקיו שכ"כ בפשי' וא"כ ק' על הרמב"ן ז"ל במלחמות דמסתייע מהאי דסלקא בדוכתה בבעיא ובהנחנקין אפשוט דחייב מדרב ששת ואדרבא ס' ר"ש זו היא שקשה מברייתא דרבי ונהי דהתוס' כת' כן בתחלת דבריהם ובהנחנקין מ"מ בסו"ד כתבו דאיפשוט דמשום כסופא והיינו דק"ל ז"ל

וראיתי לה"ה ז"ל שם בפ"ג דין ג' עמ"ש רבינו ז"ל ואם מת מתוך שנתו וכו' אין גובין וכו' ואם תפסו היורשים אין מוציאין מידם עכ"ל כ' הוא דבעיא דלא איפשיטא ויש מ"ש דאפשיטא וכו' ולא פשטוה וכו' משום דבעו למפשטה ממשנה או מבריי' ולא ממימרא וכו' ואנן קי"ל כר"ש דחייב וכו' עכ"ל זו היא דעת הרמב"ן במלחמות בפ' מי שמתו ודעת התוס' בתחלת דבריהם ובהנחנקין ומיהו מ"ש דבעו למפשטה ממשנה או מברייתא וכו' ק' דאדרבא פשטוה מברייתא הפך ממלתיה דר"ש וברייתא תיובתיה דר"ש ומה יענו הרמב"ן וה"ה בזה אבל דעת רבינו ז"ל נראה דגריס כגירסת ר"ת בד"ה ה"ק וכו' אם בייש היוצא ליהרג חייב וכך מטין דבריו קצת בפ"ה מהלכות ממרים דין י"ב ע"ש וצ"ל כדכתי' בדעת התוס' שאני ביישו ומת למבייש היוצא ליהרג ומ"ה ביוצא ליהרג פשיטא לן וכמבייש ומת מספק"ל אלא דאכתי ק' דהא אפשוט מבריי' דרבי ואי לא גריס לה אמאי דמכלימו ליה ולא מכלם כתב רבינו דפטור דמ"ש מביישו ומת וכמו שהק' הלח"מ ז"ל ומה שעלה בדעתי ליישב דברי רבינו ז"ל מצאתי להרי"ם בחידושי כ"י לשם ואעתיק תוכן דבריו כי היכי דתסתיים שמעתא מפומיה וכ"ש דהוא ז"ל הוסיף בה דברים הראוים אליו

אמר מר דרבינו ז"ל ק"ל בפשטא דשמעתא דאמאי לא מייתי תלמודא הך ברייתא דר' אלא ללישנא בתרא ולא לל"ק דתפשוט משום כסופא ולא משום זלותא ועוד הוק"ל דמנ"מ בין ל"ק לל"ב מ"ה מסתבר ליה לרבי' דזלותא משום דידיה נמי היא קטן דלא מכלם לית ביה משום זלותא דכיון דלאו בר בושת הוא משא"כ בבושת משפחה דלאו משום בושת דידיה אלא בושת דבני משפחה אע"ג דלא מכלם הא איכא בושת דמשפחה ולהכי פשיט שפיר מהך ברייתא דהיכא דליכא כסופא וזלותא לדידיה בושת משפחתו נמי ליכא אבל ל"ק דעיקר בעיין מי אמרי' דדמי ישן ומת לקטן דלא מכלם כיון דליכא כסופא זלותא דמשפחה נמי ליתא דמחמת דידיה קאתיין או"ד שאני קטן דלאו בר בושת הוא מצד עצמו אבל ישן בר בושת הוא אלא דשינה אנסתו ולהכי ליכא למפשט מידי מהך בריי"דרבי וסלקא בבעיא ובהכי ניחא דהתוס' בהחובל כתבו דנפשטה ובהנחנקין כתבו דלא נפשטה דבהחובל אל"ק קיימי ובהנחנקין אליבא דל"ב קיימי דודאי אפשיטא מהך בריי' דרבי ופסק רבינו כל"ק דמשום זלותא ואע"ג דבממונא אזלינן לקולא כל שהוא קולא לנתבע מ"מ כיון דלל"ב אפילו תפסו היורשים מוציאין מידם הו"ל נתבעים ולל"ק שפיר תפסי מ"ה פסקי' בספק דלהוי קולא דמאן דתפס דהו"ל השתא נתבע זה תמצית דברי הרב ז"ל ע"ש שהאריך

והנה מה שהקשה דאמאי לא פשיט נמי לל"ק מהך ברייתא אין זה הכרח דודאי איכא למימר דקאי אתרי לישני ומ"ש לתרץ דברי התוס' אהדדי אחה"ר אין זה נכון דהתוס' בהחובל כתבו דמעיקרא דבעיין לא אפשוט התם ואפשיטא בהנחנקין והדר הק' דמשמע דאפשוט איפכא וק' לר"ש וזה ודאי מכחיש דברי ה' ז"ל דוק ותשכח עיין בזה בדברי הרא"ש ז"ל שם ועוד כתב דרך אחרת וקרוב לדברי הכנ"הג סי' ת"ך בהג"הט אות ל"ג וכתב שכ"כ מוהראנ"ח והש"ך ע"ש והוסיף וכתב דנ"מ בין תרי לישני לגר דלית ליה משפחה ע"ש גם אני בעניו' כתבתי דנ"מ למבייש למי שמשפחתו מלכים ויועצי ארץ והוא חדל אישים הילק ובילק כיצד שמין אי בתר דידיה אזלינן בר פחתי' הוא ואי בתר משפחתו אזלינן ה'ן לו שיעור למעלה אך מה שהק' הכנ"הג על ה"ה דהיכא אשכח מ"ד דקי"ל כר"ש וכו' אשתמוטי קא משתמיט מניה דברי הרמב"ן בס' המלח' בפרק מ"ש וכמ"ש בעניו' לעיל ומה שהק' עליהם מהך בריי' דר' כבר כתבתי זה פעמים שלש דל"ג לה כמ"ש הלח"מ ז"ל א"נ לר"ש נהי דביישו ישן חייב דבר בושת הוא ובני משפחתו מתביישים על בושתו אבל קטן דלא מכלם כיון דאיהו לאו בר בושת הוא לית להו בושת לבני משפחתו וכדכתי' ודוק

קושטא קאי דאפליגו רברבתא בכ"הג דאיכא בעיי בגמרא דלא אפשוט ודעת רבוותא דאע"ג דלא אפשוט בדוכתה אפשוט בדוכתא אחריתי ת"ש הא דאבע"ל בפ' ג' דברכות נשים בב"המ דאוריי' או דרבנן למנ"מ להוציא אחרים י"ח. אני טרם אחלה לדבר את זה אגיד כי לעולם הוק' לענ"ד דאמאי ל"ק תלמו' דנ"מ דאכלה שיעורא דאורייתא ומספק"ל אי מברכה או"ל אי מחייבא מדאוריי' הו"ל ספיקא דאוריי' וחוזרת ומברכת וכמו שפסק מרן בא"ח סי' קפ"ד ס"ד ועמ"ש המג"א ז"ל שם ואי לא מחייבא אלא מדרבנן הו"ל ספיקא במלתא דרבנן וא"צ לחזור ולברך כשאר ברכות שאינם של תורה וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דא"נ נשי לא מחייבי אלא מדרבנן צריכים לחזור ולברך דוגמא מאי דאמרי' בעלמא עשאוה כשל תורה כהלכת גוברין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל להוציא האנשים האלה שלימים הם שפיר פשיטא ליה דאי לא מחייבו אלא מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא הא ודאי בורכא היא דמעיקרא היכי מצו רבנן לתקוני חומרא דאתי לידי קולא ולהחמיר בספקן לחזור ולברך דילמא ברכה לבטלה היא דאזהרתיה