משכנות הרועים רצד

משמע דוקא בכה"ג הוא דמצו ב"ד למהוי שלוחי דידיה לקנאות לה אבל כל היכא דאיתיה להבעל ולא ניחא ליה לקנויי לא מצו הב"ד לקנויי ואם עברו וקנאו אין קנוייה' קינוי אלא דכח ב"ד יפה לאפרושי מאיסורא דלא ליעול אבל לא מדין קינוי להפסידה כתובתה אמור מעתה עוברת על דת דאיפסקא הלכתא דצריכה התראה ולא התרה הבעל אלא ב"ד הוא דאתרו בה מה יהיה משפט ההתראה הלזו ובהך דקתני דב"ד מקנין להן אוקימנא דלהפסידה מכתובתה ולא להשקותה ש"מ דהתראת ב"ד מהני להפסידה כתובתה אלא דאכתי איכא למי' דשאני אותם השנויים במשנתנו דבעל לא מצי להתרות בה

ומצאתי בתשו' מיימוני סי' יו"ד שנשאל באשת ראובן שקבלה בחרם מעמד אנשי העיר וכתבו שטר וחתמו עליו ועתה עברה וכו' אם ההתראה בשעה שעברה על החרם בעי כמו דיני נפשות וכו' ע"ש גם הרשב"ץ ח"ג סי' קצ"א הובא בסוף ח"ב מס' יכין ובעז כתב באשה שהתרו בה הקהל שלא תתיחד עם פ' וכו' כיון שהתרו בה ועברה הפסידה כתו' וכו' דעת הני אריוותא אע"ג דבעל לא התרה בה התראת הקהל חשיבא התראה ומפסדת כתו' דבסתמא אדם מסכים על דעת ב"ד וכדאיתא בפ' הארוסה ע"ש ואע"ג דהתם גבי חרש ושוטה מתנייא מ"מ נראה דלא שנא אלא דברייתא נקטא הנך משום דבשאר אדם מסתמא מי יחוש יותר ממנו וה"נ דאי איהו לא חש לקמחיה הדבר מוטל על הב"ד והראיה שהביא מהרח"ש כבר כתבה ג"כ הב"ש בלכאורה ע"ע

ועדין נשאר לנו לברר בהתרו בה ב"ד ובעל מחיל וכגון דראה אשתו זאת עודנה מחזקת בטומאתה להתיחד עם אותו האיש שהתרו בו הב"ד שלא יכנס עוד בביתה והיא מניחתו ליכנס והבעל יושב ורואה ושותק מי אמרי' דכל כה"ג חשיב כמוחל על התראת ב"ד והתם בסתמא אבל אי גלי דעתיה דלא ניחא ליה רשאי ולו שומעין

עוד יש לברר דההתראה לא מהניא להפסידה כתו' אלא בהתרו בה ולא בהתרו בו ולפי הנשמע דפרנסי הקהל לא התרו אלא באיש ההוא ועוד יש לברר דע"כ לא אמרו אלא ב"ד דאלימי כחייהו להיותם מקנין ומתרין וכחם יפה אך לא שאר ממונה הקהל והנה בתשו' המיימוני והרשב"ץ הניתני' למעלה דלא כתבו בדבריהם הב"ד רק מעמד אנשי הקהל וכו'

ולענין הפסד כתובה מה דינו של התוס' הנהוג ושאר נצ"ב שכבר אבדו והבלאות קיימים עיין להב"ש סי' קט"ו סקל"ד ובעוברת על דת השנויה במתני' כתב מרן שם ס"ה דאין לה אלא בלאותיה הקיימים ועיין להב"ש שם מ"ש בדין תוס' והשליש

ולענין אי מותר לקיימה או לא סח לי א' מהב"ד נר"ו שהבעל האמין לקול ואומר שזנתה א"כ שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא והמתבונן בדבר יראה יראה דלא נאמרו דברים הללו אלא בעדות של זנות ובעדות של זנות גופה לא אמרן אלא שהוא מאמינו בשאר עניינים ולא בעדות זו בלבד כמ"ש ה' מוהרי"קו ז"ל וגם לא מחמת שאשתו זו חשודה היא בעיניו וכתב ה' מהר"י באסאן ז"ל דאפי' לצאת ידי שמים אין צריך להוציאה כמ"ש הרב יד אהרן ז"ל שם אות ל' בהגהב"י ע"ש ובנ"ד ליכא עדי יחוד ולא עדי זנות

(ל) ישן המבייש את הישן ומת בתוך שנתו אם חייב לשלם ליורשיו דמי בשתו או לא

דע פלוגתא דרבוותא היא כמ"ש בטור סי' ת"ך סכ"ו ובש"ע שם סל"ה ולעמוד בעיקרן של דברים תא ואחזינך דגרסי' בפ' החובל דפ"ו ביישו כשהוא ישן ומת מהו ולא איפשיטא ובפ' הנחנקין דפ"ה אמר ר"ש ביישו כשהוא ישן ומת פטור וכך היא גי' של רש"י שם ותמיהא לי מלתא אדרבה התם בהחובל אפשוט בעיין דטעמא משום כסופא דידיה ולא משום פגם משפחה ולא משום זילותא מדתניא קטן פעמים שהוא חייב כשהוא מכלימו ליה ומכלם והא ודאי דלא כר"ש דפרק הנשרפין וכבר התוס' הקשו זה וכתבו דמשו"ה גריס ר"ח וביישו חייב וביוצא ליהרג קאי אעפ"י דמסיק בהנחנקין במקויים שבעמך פרט להיוצא ליהרג דפטור מהכאה וקללה וא"כ בבושת נמי לא לחייב דבכלל קללה בושת הוא וכבר ראיתי לה' חידושי ה' שם בסנהדרין שתי' שלא מיעט הכתוב במקויים שבעמך אלא ממלקות אבל דמי בושתו חייב לבניו שמתביישין ג"כ עכ"ל וא"כ לפ"ז טעמא משום בושת משפחה הוא ובהחובל פשיט דמשום כסופא הוא והתוס' בהחובל ק"ל דלגי' רש"י דגריס ברי"ש ביישו ישן ומת חייב דהוי טעמא דבושת משפחה מדפשיט דמשום כסופא הוא וכתבו דר"ח גריס וביישו חייב וביוצא ליהרג קאי מש' דלגי' ר"ח ניחא ואכתי לגי' ר"ח ע"כ משום בושת משפחה לפ"ד מהרש"א והדרא קושית התוס' לדוכתה ועוד דמאי פריך מבושת להכאה וקללה דהנך פטירי ממלקות אבל מדמי בושת לא ונראה דסוגיא דהחובל מבעיא ליה דמשום כסופא לחוד אע"ג דליכא בושת משפחה או"ד משום בושת משפחה לחוד ואע"ג דליכא כסופא ופשיט דמשו' כסופא לחוד חייב אבל משום בושת משפחה לחוד לא מחייב דקטן דמכלימו ליה ולא מכלם פטור עליו וה"ט דישן ומת דליכא אלא בושת משפחה דמת מתוך שנתו דפטור עליו אבל ביוצא ליהרג איכא בושת דידיה ודמשפחתו אע"ג דבושת דידיה אפקריה רחמנא מ"מ כיון דאיכא נמי בושת משפחה מ"ה חייב וזה שדקדק הרב חי' הלכות ז"ל וכתב שמתביישים ג"כ ודוק דלא מיעטיה רחמנא אלא ממלקות ולא מממון משום דשייך גבי בניו נמי ומעיקרא לא קסא"ד לפלוגי בהכי ומעתה צ"לד לתלמוד' דהנחנקין דפריך ממילתיה דר"ש לפי' גי' רש"י ולא סייעיה מבריי' דר' משום דאמילתיה דר"ש גופיה אאידך מילתיה דרב ששת דאמר ר"ש כבוד שמים עדיף ונעשה הבן שליח להלקות את אביו קפריך וא"כ ק' דר"ש היכי פליג אסתמא דברייתא דר' ולפ"ז מ"ש התוס' בפ' החובל ובהנחנקין דפריך בפשי' ממילתיה דר"ש ק' דהא דפריך בפשיטות ממילתיה דר"ש לאו משום דהלכתא נינהו אלא משום דאמלתא דידיה פריך מדידיה וכבר ראיתי למורינו ה' זרע יצחק ז"ל בחי' שהק' זה משמיה דמהראנ"ח ז"ל ומה שתי' הרב ז"ל דחוק הוא כמו שיראה המעיין לכן יראה לענ"ד דראייתם היא מדפריך בפשיטו' דבודאי לאו משום דר"ש מריה דדינא הוא דהא ר"ח נמי מאי דוחקיה דאוקמה במסרבין בו לצאת ואינו יוצא לוקמה באינו מסרב ואמ' טעמא מאי משום דגברא קטילא הוא וביישו כשהוא ישן פטור דלא שמעינן ליה לר"ח דאמר איפכא וכנראה דרש"י שם הרגיש בזה וכ' דבנו אינו נעשה שליח לב"ד לכופו לצאת וכו' עכ"ל ודעת התוס' דמהא לא ארייא דהשתא נמי אשמועינן דביישו כשהוא ישן ומת פטור אלא ע"כ דר"ח נמי קסבר דחייב א"כ ע"כ דהא דפריך בפשיטות מדר"ש לאו משום דדידיה אלא כהלכתא פסיקתא ומיהו אכתי ק' לר"ש מבריי' דר':