משכנות הרועים רפז

מכי מיית נפקי נכסי מרשותיה דרחמנ' וזכי ליה לבריה וממילא פקע ליה נדריה אבל אי פריש ואמר בחיי ובמותי דההיא שעתא דהוו נכסי ברשותיה אפקעיה לבריה מנכסיה אמטו להכי לא יירשנו וכדקתני בחיי ובמותי איכא למשמע מינה דדוק' כי אמר בהאי לישנא דנדרא חייל מהשתא ומשו"ה ממשמש ואזיל אף כי אחרי מותו אבל אם לא אמר אלא במותי דבההיא שעתא נפקי ליה נכסי מרשותיה אם מת יירשנו ורישא רבותא קמ"ל לא מבעיא כי אמר במותי אם מת יירשנו דלא חל הנדר כלל אלא אפי' אמר סתמא דחייל נדרא מהשתא וסד"א כיון דחל בחייו תו לא פקע נדריה אפילו לאחר מותו ואם מת לא יירשנו קמ"ל דכל כמה דלא פריש ובמותיה נמי אם מת יירשנו וההוא עובדא דסוף פרק השותפין ההוא גברא דאסרינהו לנכסיה על בריה ואמ"ל אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה תהיה עליו וכו' דמאי כולי האי הא אמרת כי אמר סתמא אם מת יירשנו כבר אוקמוה התוס' והרא"ש ז"ל שם בדאמר בחיי ובמותי וה"נ הא דמייתי התם הא דקתני לביתי אי אתה נכנס וכו' אוקמה הרא"ש שם בדאמר בחיי ובמותי ע"ש ויש להר"ן דרך אחרת בפי' שמועה זו ואין כאן מקום להאריך מהכא משמע דכל כמה דלא אמר בחיי ובמותי אלא במותי גרידא אם מת יירשנו ובפ"ד דנדרים דמ"ב אהא דתנן המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואוכל ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית וכו' אבל אוכל מן הנוטות וכו' ופירש"י אינו יורד לתוך שדהו לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל עכ"ל לא היה צריך לזה דבלא"ה אסור הוא באכילת פירות ואפילו בנוטות כיון דאדריה לפני שביעית ורש"י הוכרח לפרש כן מדקתני אינו יורד לתוך שדהו ולא תני לישנא קלילא אסור בפירות שביעית ותו לא אצטריך ליה לתנא למתני אינו אוכל מן הנוטות ותנא גופיה הוצרך לומר כן משום דבסיפא דנדר בשביעית לא מתסרי פירי הא מיהא אינו יורד לתוך שדהו משום דריסת רגל ושמא ישהא לאחר אכילה כדאיתא עלה בגמרא וכן הוא בירושלמי עלה ומה"ט פסק רבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים כהאי טעמא ולא כאידך טעמא דיהיב תו בגמרין ועיין במ"ש מרן הכ"מ שם ושיטת רש"י הלזו היינו שמעתיה דרב ושמואו בדאמר נכסים אלו ואית דמפרשי דמ"ש רש"י שם דאם הגיעה השביעית הותר הנדר דמהפקירא קא זכו היא ג"כ שיטת הרא"ש ז"ל שם והיינו מלתיה דר"י ור"ל באומר נכסי ולא אמר אלו וכדמסיק דל"פ ר"י ור"ל אדרב ושמואל. ועיין בפי' הר"ן באריכות ומדנקטי רב ושמואל מלתייהו ובשביעית נדר וכו' וכן הוא לשון רש"י בפירושא דמתני' משמע דדוקא דנדר בשביעית גופה שכבר אפקירה רחמנא אבל המדיר את חבירו קודם שביעית מליהנות לו בשנה שביעית איכא למימר כיון דהשתא מיהא ברשותיה קיימי מצי ליסרינהו אפי' בתר דנפקי מרשותיה ודקאמר תלמודא התם דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ופירש"י דכיון דבשעה שאסר סר הויין ברשותיה אפי' לכי הגיעה שביעית ונפקי מרשותיה אפי"ה אוסרן עליו וע"ע שם דמ"ז במאי דבעי אבימי ופשיט מהך מתני' דאפי' בסתם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ע"ש בפירוש הר"ן באורך ולישנא דלכשיצא מרשותו לא משמע הכי אלא אפילו המדיר דלכשיצא גרידא ודכוותה אם לא אמר אלא במותי אם מת לא יירשנו וכירושלמי אהך מתניתין דב"ק הכי איתא א"ר ירמיה חמי איך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאת נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו והא תני בחיי אם מת יירשנו ובמותי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו מה בין אהן דמר חדא לאהן דמר תרתי ע"כ ע"ש מה שכתב הר"ב שדה יהושע מסוגייא זו משמע דלא שני ליה בין דאמר במותי גרידא לאמר בחיי ובמותי דבתרוייהו אם מת לא יירשנו דאע"ג דבאמר במותי לא חל נדריה מחיים כלל אפי"ה מכי מיית חייל נדריה ולא יירשנו אמטו להכי סלקא ליה בתיובתא ולא משני שני לן בין דאמר במותי גרידא בין דאמר בחיי ובמותי דבהכי חל נדריה מהשתא ותו לא פקע ומעתה אני תמיה עמ"ש הרב ב"ח בטור י"ד סי' רי"ו והעתיקו הש"ך שם סקי"ט עמ"ש הטור ש"ע שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הלא הוא באיסורו עומד וכו' כתבו ז"ל ודוקא כשמתחיל האיסור ועודו ברשותו אבל אם אוסרו קודם לכשיצא מרשותו אינו יכול לאוסרו ופשוט הוא עכ"ל דהא במותי נמי לא חייל איסורא בעודנו ברשותו ומכי מיית ונפק מרשותיה אכתי מתסר ולא יירשנו וראיתי לה' מוהרי"א ליב בפי' ירושלמי שכתב ואפשר דלא שני ליה דמגו דחייל בחייו חייל נמי במותו ע"ש אלמא דלא שני לן בין דאמר במותו גרידא בין דאמר בחיי ובמותי ומסיים הרב פני משה בפרישתו שם אלא הך בריי' לאו דסמכא היא עכ"ל ומצאתי בחי' ה' נמק"י בס' אשה ה' במה דשייך לדף מ"ז שכתב וז"ל וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה בירושלמי בריש פ' הגוזל דדוק' שאוסרו מעכשו ולכשיצא מרשותו אבל לא לאוסרו לאחר מותו או לכשיצא מרשותו בלבד ע"כ ומהאי לישנא משמע דשמיע ליה ז"ל דתלמודא דידן סבר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אע"ג דכל כמה דהוא ברשותו לא אסריה עליה וכדוקיין מיהו בירושלמי נראה דדוקא באסרו מעכשו וכו' ואע"ג דלשיטת הירו' כמות שהיא לא משמע הכי וכדתרגמוה סבי ה' שדה יהושע וה' מוהרי"א ליב וה' פני משה מ"מ אהריטב"א סמכינן דקמאי ז"ל בקיאי בירושלמי טפי מבתראי ואכתי איכא למימר דהריטב"א ז"ל לא שביק מאי דמשמע ליה מגמרין משום מאי דנראה מהירושלמי וכיון דמשמעות דורשין ודאי דלדינא סמכינן טפי אמאי דמשמע מתלמו' דידן ויציבא מלתא דתרי אריוותא הב"ח והש"ך אישתמיט מנייהו דברי הירוש' הללו ומאי דשמיע ליה להריטב"א מגמרין וכדכתי' בעניותין ובפלוגתא דר"י ורבנן שם דמ"ג במדיר נכסיו על חבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל דרבנן סברי מניח על הסלע או על הגדר והוא נוטל ור"י אוסר ואיתמר עלה טעמא דר"י משום דנדרו קדם להפקרו ורבנן סברי דאפ"ה מכי אפקריה מצי זכי ביה מודר ודמי לאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי שאם מת יירשנו דלכי מיית נפקי ליה נכסי מרשותיה והתם נמי אי אמרי' מדיר קונם הנאה אף לאחר שהפקיר תו לא מצי להניח' על הסלע ולהפקירו לאתהנויי מנייהו המודר כמ"ש הר"ן שם דדמי לאומ' לבנו בחיי ובמותי ואיתמר עלה בירושלמי אהך מתניתין דשביעית דרשב"ל דאמר התם דכשהגיע השביעית שרי ליה מריה לאכול מפירות המדיר בנדר בשביעית דקדם הפקירו לנדרו דאתי כר' יוסי ור"י וכו' אמר מודה ר' יוסי דהפקר תורה שהוא מותר ע"ש ונראה לר"י נמי ירושה אינה כשביעית דבירושה כיון דהוה מצי למפקר כולי נכסיה או דיהבינהו לאחריני לאו הפקר תורה הוא אבל שביעית דמדאורייתא הפקירא הוא כל מה דמדיר חשיב הפקירו