משכנות הרועים רפה

מרן ז"ל בנושא אשה מחייבי לאוין הואיל ויש לו בה קידושין אע"ג דאסור לקיימה וכל ימיו בעמוד והוצא קאי אפי"ה אם מתה יורשה ועו"ק דבמרדכי שם כתוב לאמר וז"ל ונראה לראבי"ה וכן בעל יורש אשתו המומרת אפי' אם מת מורישה לאחר שהמירה זכה הבעל בירושת' ואע"פי שאינה ראויה לקיימה והוי איסור דאורייתא משנבעלה לגוי מוהיא לא נתפסה שאף הגוי במשמע וכו' עכ"ל דמה"ט מקנא לה ע"י כדאיתא בסוטה דכ"ה עכ"ל ושלא כדעת ר"ת דס"ל דביאת גוי אינה אוסרת אלא כדעת התוס' שחלקו עליו קרי בחיל דאפי' נבעלה לגוי והיא אסורה לו מדאורייתא ומה שהכריח מרן דכיון שהמירה פקע ממנה דין אישות הרי המרדכי מסיים בה וז"ל אע"ג דאיסור דאורייתא הוא מקרייא שארו בר דלגבי טומאה דגלי קרא וכו' עכ"ל והנה מאי דפשיטא ליה דגבי טומאה גלי קרא היינו ממ"ד בפ' האשה רבה ד"צ ע"ב אהא דתנן ולא זה וזה מטמאין מנ"ל דכתיב כי אם לשארו וכו' ואמר מר שארו זו אשתו וכתי' לא יטמא בעל בעמיו וכו' יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ע"כ אלמא אי לאו דגלי קרא דלא יטמא בעל שפיר הוה מטמא לה אע"ג דאסורה לו וקרינן בה שארו מינה דגבי נחלה דליכא מיעוטא וכתיב ונתתם נחלת שארו לו שפיר קרינן בה שארו אע"ג שהיא אסורה לו וירית לה איברא דבפ' כיצד דכ"כ אהא דתנן מי שיש לו אח מ"מ וכו' ואחיו לכל דבר אתמר עלה למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו דאם כהן הוא ולו אח ממזר מטמא לו ופריך פשיטא אחיו הוא ומשני סד"א הואיל וכתיב כי אם לשארו וכו' ואינו מטמא לאשתו פסולה ה"נ וכו' אינו מטמא לאח פסול קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ומשני התם לאפוקי קיימא ופירש"י הילכך לאו אשתו היא הכא אחיו הוא ע"כ מהאי לישנא משמע כיון דלאפוקי קיימא לא קרינן בה שאר וכך לי לענין ירושה כמו לענין טומאה ובצפייתנו צפינו בתוספת' בפ"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואינו מטמא לה וכו' ע"ש וגי' זו קיימו אותה הרשב"א והריטב"א בחי' שם בפ' כיצד ובפ' האשה רבה ע"ע כי באו בדרך ארוכה ולא ע"ט האסי"ף תני תנא דשנייא ענין ירושה מענין טומאה דאע"ג דאינו מטמא לה הא מיהא יורשה וכדברי ראבי"ה דשאני גבי טומאה דגלי לן קרא וכדפי' ולא גמרי' מינה לשארו דנחלה דבשלמא גבי טומאה דכהן מוזהר ועומד לנפש לא יטמא ולגבי שארו שרי רחמנא ומדכתי' לא יטמא בעל דשמעינן מינה דאינו מטמא לפסו' ואהדריה קרא לאיסורא משא"כ גבי ירושה דתליא בה אישות כל זמן שלא גירשה אע"ג דלאפוקי קיימא שפיר ירית לה אמנם הא דמייתי ראבי"ה ממומרת שמתה בעלה ירית לה מקוצר דעתי לא הבינותי דהתם לאו לאפוקי קיימא דאי נתפשה ליכא לתא דאיסורא משא"כ במומרת דאסורה לבעל וצע"ד ולפ"ז עלו דברי ראבי"ה כראי מוצק ע"פ התוס' וגמרין כדכתיבנא וחזי הוית לתרי אריוותא הרב האיי גאון והרב שרירא גאון הובאו בס' הפרדס דכ"ו ע"ב סברי מרנן דבעל המומרת לא ירית לה כיון דאשתמדה תו לא מקריא שארו וע"ש וה"נ חזי הוית לרב פלטויי גאון הובא בס' שערי צדיק בשער ד' ח"ד דפסיק ותני דבעל לא ירית לאשתו המומרת כותייהו דרבנן וכטעמייהו ע"ש ולא ידענא במאי ניחא להו ליתובי דעתא בהך תוספתא וגמרין ואתה דע לך דבעיקר ירושת המומר למורישיו כמה דיות נשתפכו ועיין להרב מוהרד"ך בית נ"ג מה שהאריך בזה וה' לח"ר סי' ר"ך והרדב"ז ח"א סי' קצ"א ובחדשות סימן תקצ"ו והרב מוהר"י אדרבי סי' רע"ג וש"מ וה' מוהרש"ך ח"א סי' קל"ו וה' נחלת יהושע סי' כ"ה וה' משפטים ישרים סי' ח' והרב תורת חסד סימן רנ"ח וה' עדות ביהוסף סי' ב' וה' בני משה סי' נ"ח והרב עדות ביעקב סי' ע"ב שלישית ולא באנו להאריך אלא לקצר

ולעיקר הלכה פשיטא ופשי' דכל הני דשוו רבנן בדבורייהו מכי מייתא מומרת ובעל קאים למירת אבל בעוד רשעים בחייהם והרשעה כלה נצבה חיה רעה שגל כלב חי מאין הרגלים לבעל לבא לרשת משכנות לא לה ואם נפשך לומר דנהי דהשתא מיהא לא ירית לה הא מיהא מוקמינן להו נכסי דמיתנא כנ"מ דבעל אכיל פירי נלע"ד דנ"ד לא מוקמינן ליה לבעל בנכסיה כלל חדא עין רואה תלתא סרכין גאוני ארץ רב פלטוי ור' האיי גאון ורב שרירא זיע"א כחדא שריין הם אמרו בעל לא ירית לאשתו מומרת אע"ג דקשיא לן בגווה וכדכתי' מי יבא אחרי המלכים האלהים האדירים האלה ולהפקיע ירושה דאוריי' בלי שום פלוג' ולהחזיק ביד הבעל דאיכא מ"ד דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן ועוד בה בצירוף דעת רשב"ם ודעמיה דמי שנתן דעתו לגרשה שוב אינו יורשה כמ"ש בטוש"ע סי' ר"ץ ובנ"ד איכא סהדי דבעלה כבר כתב לה גט כריתות בעודה ביהדות לכשהרגיש אורחותיה אורחות עקלקלות ובעוד שלא קיבלה את גיטה יצאה מן הכלל רח"ל ולשלשה לו בא מודעת זאת בכל הארץ כי בנמוסי הגוים אין המומר מוריש מורישיו וא"כ בעל זה שבא לזכות מכחה דעת ה' מוהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ב כיון דבדיניהם אין להם זכות לירש הבא מכחה הרי הוא כמותה ואומרים לו כך דנים בדיניהם ע"ש שהאריך ה"נ דכוותה כנלע"ד הקצרה אם יסכימו עמי אחי ורעי יושבי על מדין יצ"ו: ע"ה עוזיאל אלחאייך

יצ"ו

(יב) ירושת הבעל שאלה ראובן פסק על אחותו בנדונייתה סך מעות מדודים ועוד צרכי נדונייתה ובעת נישואין לא הספיק להשלים להחתן כל סך המדודים וכן מהחפצים של הנדונייא והסכים עם החתן להיות שומת החפצים ההם כ"וכ ושארית המדודים שהם כ"וכ ונשאת ואחר הנישואין היו בין החתן ובין האח עסקים וחשבונות וביררו החשבונות שביניהם ונמצא שהאח מחויב להחתן בכלל שארית המדודים ושומת החפצים שנשארו מהנדונייא המה יעלו כ"וכ ופרעו יד על יד ונמצא שעדיין מחוייב לו ק' פרחים ואחר עבור שנה מספר ירחים פגעה הדין בכלה ונלב"ע וחל"ש וזכה הבעל בירושתה כדת של תורה ועמד ותבע מאחיה סך מה שנשאר עדיין מחוייב לו ויענהו כיון שלא באו לידו דלא זכה בהם בחיי אשתו מקרו ראוי ואין הבעל יורש בנכסי אשתו בראוי כבמוחזק והבעל השב ישיב כי יהבינן לך כל דילך דהני נכסי חשיבי ראוי ואין הבעל זוכה בהם אנא הנך זוזי דשקלנא מעיקרא מנכסי המדודים ושומת החפצים והיה הנשאר מפאת מה שתיית חייב לי עמד השואל ושאל להיכן הדין נוטה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בראש כל מראי'ן חזי הוית מאי דפשיטא ליה לאחי הכלה כל כמה דלא מטו לידיה דבעל הנך זוזי דפסק ליה להחתן ראוי מקרו ואין הבעל זוכה בהם בזכ'ותנו זכ'ינו להאי מלתא דבאשלי רברבי