משכנות הרועים רסא

אינש דפרע גו זמניה עכ"ל ואתמהא דר"פ אית ליה כאביי ורבא דעביד דפרע וכדכתי' ומ"ש אח"ך א"נ דשמתו' ומת וכו' אע"ג דר"פ אית ליה דאפי' בכ"הג אין נפרעין היינו מטעמא דלא בני מעבד מצוה נינהו וכו' אבל אידך ק"ט ואחרי כתבי זה מצאתי להבע"הת שי"ד ח"א סימן י"ג שכתב וז"ל ועתה נחזור לפרש המקומות שנזקקין ומכריחין אותם לפרוע חוב אביהן והם ג' דרכים וכו' אפי' בקטנים בלא שבועה והאי דלא אמרי' בגמרא איכא בינייהו כשחייב מודה א"נ שמתיה א"נ תו"ז משום דההיא שמעתתא דר"פ ור"ה בדר"י ואינהו סבירין כאביי ורבא דפליגי על ר"ל וכו' עכ"ל עש"ב

עוד כתבו התוס' ממאי דדחיק ומוקי להך דרב אסי במלוה גוי ולא קא' במת תו"ז ש"מ דאפי' לר"ה לא גבי מיתומים קטנים במת תו"ז וכו' ע"ש אין לפרש דר"ל ונימא דרב אסי כר"ל דאית ליה חזקה לא פרע אינש וכו' דהכי עדיף טפי מלאוקומה בהך דוחקא דמלוה גוי וכו' דכבר הוכחתי דע"כ מלתיה דרב אסי דקאמ' רבית אוכלת לא מצי' לאוקומי במלוה דישראל דלאו בני משקל רביתא הוא אלא ע"כ בגוי אלא דר"ל דמתני' ותנויי דרמיא עליה ואין לדחות דה"נ מצי לאוקומי בשמתיה וכו' א"נ בשטר שיש בו נאמנות גמורה אי ס"ל כדעת רבי' ולא אוקי להו דבהנך איכא למימר כמ"ש המ"מ ז"ל דלא שכיחי אבל במת בתו"ז לא הוי מלתא דלא שכיחא וכדכתי'. וכעת מצאתי להרמ"ה שם בפ"ק סי' נ' שכתב בפי' דר"פ ור"ה בדר"י דלא ס"ל כר"ל אלא כרבא ואביי וכן מצאתי להרמב"ן בחידושיו שם וכדכתי' ת"ל ועיין לקמן במערכת רי"ש מדין רבית

כתבו עוד התוס' ואין לומר דהך סוגייא סברא כר"פ וכו' ור"ל דיהיב טעמא דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו בלה"ט אין נזקקין לשום חוב דישראל בשום ענין אלא במלוה גוי קצת קשה דא"נ סברא הך סוגייא כטעמא דר"ה בדר"י דטעמא משום צררי מ"מ לא מצי לאוקומה דמת בתה"ז דהא איהו סבור דעביד אינש דפרע וכו' וכמ"ש הם ז"ל כמדובר ולק"מ דר"א מצי סבר כר"ה בדר"י וכר"ל מיהו ר"ה גופיה לא ס"ל כר"ל אך מ"ש עוד להוכיח מדר"א גופיה דקאמר אא"כ רבית אוכלת בהן וכו' ור"י אינו מוסיף אלא כתובת אשה וכו' משמ' דב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעין ומסת' ר"א ור"י אית להו חזקה דר"ל וכו' עכ"ל ק' דגם כשחייב מודה מוקי לאינך תנויי אליבא דר"א ואין לומר דר"א החליט מאמר דאין נזקקין אלא ברבית אוכלת דא"כ היכי מצי סבר כר"ל ועוד דס"ס הוייא מתני' והנך תנויי תיובתא אי מוקמי' להו במלוה ישראל וקאמר דנזקקין וראיתי להח"ה ז"ל שם שנרגש בזה ותי' דהך דחייב מודה מילתא דפשי' היא ולא אצטריך ר"א ור"י לאשמועינן ע"ע ור"ל אבל הך מתניתין ותנויי לא אתו לאשמועי' דינא דנזקקין אלא אהכרזה או גביה מזבורית או ע"ע ליתן וכו' אבל ר"א ור"י דאתו לאשמועי' עיקרא דדין דנזקקין וכו' מלתא דפשי' לא משתעו בה

אמור מעתה אנן בדידן דקי"ל במת תו"ז כר"ל דאמר חזקה וכו' ובטעמא דאין נזקקין כר"ה בדר"י דאמר משום צררי וכר"י נמי דאמר לכתובת אשה משום חנא וכו' מצינן לאוקומי למתני' ותנויי כחד מד' גווני מת תו"ז א"נ כשחייב מודה א"נ שמתוהו ומת א"נ לכתובת אשה לבד מברייתא וכדאיתא התם בערכין לר"י ור"א מצי סבר נמי הנך תלת גווני לבר מכתובת אשה אמנם מלתיה דר"א גופיה לא מתוקמא אלא במלוה גוי וקבל ולא קבל וכדכתי' ואין לומר דנהי דמלתיה דר"א ע"כ דמיירי במלוה גוי מ"מ למה ליה לאוקומ' בקבל ולא קבל דבפשיטות מצי אתייא כשאין הגוי תובע הלואתו כיון דקא משתרשי ליה רביתא ועלה קאמר ר"א דא"נ הגוי לא קתבע אנן נזקקין לנכסי יתומים לפרוע חוב הגוי משום פסי' דרבית האוכלת בהן משום דלישנא דר"א דקאמר אין נזקקין אלא וכו' משמע טפי בדאיכא תובעי' דאי לא מהיכא תיתי דב"ד מנפשייהו קיימי ומזדקקי לפרוע חובת אביהן ואע"ג דהתוספות התם בערכין אהא דמותיב לר"א ממתני' הק' אמאי לא מותיב ממלתיה דר"א גופיה במאי עסקינן אלימא וכו' ותי' דממלתיה דר"א לא מצו למפרך משום דאיכא לאוקומא בב"ח גוי ובדלא תבע אלא משום שלא ירבה נזקקין אבל ממתני' פריך שפיר דודאי נחתי ב"ד וכו' ע"ש אלמא דמלתיה דר"א מצי לאוקו' בדלא תבע יראה דלא כ"כ אלא ליתובי דעת המקשן דניחא ליה לפרוך ממתני' דע"כ מיירי בדנחות ב"ד ולא ממלתיה דר"א גופיה משום דאפשר לדחות ולאוקו' בדלא תבע אע"ג דלישנא דחיק ואתי מרחיק אבל לפום מאי דאוקי' למתני' בקבל ולא קבל ה"נ מוקמי' לה למלתיה דר"פ גופיה כפשטא דלישנא דהוי לישנא דנזקקין כאין נזקקין ופשי' בדאיכא תובעין

והנה רבי' ז"ל שכתב שם בפי"ב היתה המלוה של גוי שהרי הרבי' אוכלת בנכסים וכו' ונזקקים לנכסים וכו' עכ"ל לא הוצרך לפרש בקבל ולא קבל אלא אע"ג דלא תבע נמי משום הנאת קבלת הרבית אנן בדידן ניקום ונזדקק ליה להבריח ארי מנכסי יתמי ובגמ' לא אוקי' למלתיה דר"א ומתני' בקבל ולא קבל אלא משום דפשטא דלישנא מוכח הכי טפי וכדכתי' אמנם הטור בסי' ק"י דנקט לישנא דר"א גופיה ופתח באין נזקקין וכו' סיים עלה וכתב אלא א"כ יש עליהם מלוה שלוה אבוהון מגוי שקבל עליו לדון בד"יש שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קבל וכו' עכ"ל דבמלוה גוי דרבית אוכלת בנכסי יתומים אע"ג דאיהו קבל שלא יתבע אנן נזקקין לפרוע להם איברא דאכתי לא פלטן דהיכי נפרעין מנכסי יתומים קטנים שהרי הרמב"ם בפי"ב מה' טוען דין ה' כתב נתחייב החשו' שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעים ונוטלין א"י לישבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו נשבע היסת ויפטר וכו' עכ"ל וכתב הטור סי' צ"ב סט"ו החשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה והוא א"י לישבע יפסיד כמו מת לוה בחיי מלוה עכ"ל וכתב הב"ח ז"ל שם דאפי' להראב"ד והרמ"ה שחולקים על הרמב"ם בדין פוגם שטרו דלהרמב"ם יפסיד החשוד ולדידהו כיון דשטר מקויים בידו אינו מפסיד הכא מודו ע"ש דאין לך חשוד יותר מגוי ועיין בסי' קע"ו סל"ו ובמ"ש לעיל אות ג' סי' ט"ז וצ"ל דמיירי נמי שלא קבל עליו לדון בד"יש להתחייב שבועה וא"נ בדיניהם רמו עליהם שבועה לא קבל עליו דין החשוד ומרן בש"ע נקט סרכיה דהטור ז"ל וכתב ע"ז הסמ"ע ונראה דלרבותא אוקמ' בגמ' כשקבל עליו עד שיגדלו וכו' עכ"ל ור"ל אמילתיה דר"א ע"כ דמיירי שקבל להמתין עד שיגדלו וכדכתי' אבל הנך מתני' ותנויי לא מוקמי' להו בקבל השומא או הזבורית ומעתה ת"ס אני לא אדע מה שהשיג עליו בזה הש"ך ז"ל וע"ע בדרישה מה שהאריך בזה: