משכנות הרועים רמו

בשו"ד וז"ל אבל היכי מהדרי' דיינינן להו בדין שהוא מהמשנה או מהתלמוד אמרי' מסתמא מעיקרא הכי דיינינהו ושלא כדעת הרשב"א ז"ל דאינו נאמן משמע דלית ליה תקנת'. אהא פריך שפיר ונהדר ונדונינהו ע"ש שכתב בסו"ד ז"ל וז"ל כפירש"י ז"ל עכ"ל ולפי הנראה מפשטן של דברים פלג'ן בהדייהו כדדייקנא בעניותנו

גם אש'ור להריטב"א ז"ל דמפרש כי פריך וניחזי זכותא וכו' דארישא קאי שכתב וז"ל פי' לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן אנפשיה אמאי נאמן משום זכותא דנקיט אלא ארישא קאי ופריך מה לנו לנאמנותו של דיין נחזי זכותא מאן נקיט ונסמוך עלה ומשני דמקרען. ופרכי' ונהדר ונדונינהו פי' אמאי נאמן כיון דאפשר לן למחזי הוי נדונינהו אנן ע"ש נראה דס"ל דהדיין אינו נאמן דליהדרו ולידונינהו אלא דייני אחריני וזה מסכים לדעת הרשב"א וכדכתי' בעניו' אלא דהריטב"א ז"ל הפריז על המדה לומר ונדונינהו אנן דמשמע דאיהו לא דיין כלל ואילו הרשב"א קאמר ונדונינהו קמן ואפשר שגם זו היא ס' הריטב"א ז"ל ור"ל בהדי אחריני והדר ק"ל למה ליה לאוקומה בשודא נימא דחיישי' לחלופי דטענתא שיחזור א' מהן לטעון טענות אחרות שיזכה בהם ותי' דהא בע"ד דשטרי טענותיהם ביד סופר הב"ד כסתמא דמלתא וכו' ע"ש וזה כדברי השיטה שלא נודע שם מחברה וכתב עוד אבל אם היו שטרי טענתא קרועים אפי' בדינא דל"א שודא ליכא למימר ניהדר ונדונינהו אלא הדיין נאמן כ"ז שהבע"ד עומדים לפניו או אח"כ אם הם ב' או ג' והם ב"ד ואי לאו הממע"ה והדר דינא ע"ש ומדברי הטור יש ללמוד דס"ל כדעת הרשב"א דאפי' בשאר מילי דלאו שודא אינו נאמן לומר לזה זכיתי וכו' אלא דהדר ודאין להו איהו גופיה ושלא כדברי הרשב"א דקא' ודאין להו קמן וכמו שדקדקתי בדבריו ממ"ש וז"ל ודוקא בשודא וכו' אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות שטענו יזכה לזוכה וכו' עכ"ל מדכתב לא שייך בו נאמנות משמע בין אם עומדים לפניו הבע"ד או כשאין עומדים והוא לשון הריטב"א שפי' דקאי ארישא וכן ראיתי לה' סמ"ע שכ"כ מסברא דנפשיה ולא זכר שר האלף דמדברי רש"י לא משמע הכי וכדכתי' בעניו' גם הש"ך סמך שתי ידיו עליו ושכ"כ מוהריב"ל וזה פשוט וע"ש ולא נשא על שפתו מ"ש רש"י והשיטה לא נודע ש"מ שלא נדפסה בימי הרב ז"ל

קול הטו'ר נשמע בסי' כ"ג נתבאר לענין. נאמן הדיין לומר לזה וכו' ודוקא בשו"ד שאינו תלוי בטענות אבל בדין התלוי בטענות לא שייך נאמנות שלפי הטענות שיטענו יזכה לזוכה ובלבד שלא יסתור הטענות הא' עכ"ל וכתב הכנה"ג אות י"ב משם הריטב"א והיינו ודאי דשטרי טענתא קיימי האל"ה דלא ידעינן טענותייהו המע"ה וחוזר הדין עכ"ל ולא נתבאר בדברי הריטב"א אם הדיין אומר שכו"כ טען והבע"ד מכחי' הי מנייהו נאמן וקרוב הדבר לומר דאינו נאמן הדיין דהו"ל נוגע בדבר דפשי' כי שיילינן לדיין מי הוא הזכאי ואומר פ' והלה מכחיש וצריך הדיין לומר שנתחייבת במה שטענת כ"וכ א"כ להחזיק דבריו הוא בא ומה גם שתלה הריטב"א בקריעת שטרא דטענתא ולא קאמר דאם הדיין אינו זוכר המעשה וחוזר הדין משמע דס"ל דאם הבע"ד מכחיש לדיין שומעין לו והסמ"ע כ' פי' דלא יהיו מחולקים אבל אם היו מחולקים א"א לומר שהדיין יציע טענותיהם אי מצד שאינו נאמן או משום דילמא לא מדכר וכמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין שם מלתא דלא רמיא עלייהו לא מדכרי. ע"ע בסמ"ע שם סק"ג אמנם הש"ך כתב בפשיטות בכונת הטור דהטעם משום דאינו נאמן הדיין והוסיף לומר ואפילו עודם עומדים לפניו דלא הימנוהו לומר אלא לזה זכיתי ע"ש וכן מצאתי להט"ז בהשמטות שכ' וז"ל שאם יש' חילוק טענות ביניהם אינו נאמן לסייע א' מהם אעפ"י דכאן מיירי במומחה כמ"ש הטור בהדייא ולעיל סי' ג' כתב. דמומחה דדינו כג' הדיוטות לכל דבר היינו במה שאינו תלוי בהכחשה אלא בהודאה שמודה לפניו הרי ההודאה כמו בפני ג' עכ"ל ועל מרן הש"ע לק"מ דהוא ז"ל פסק כהרמב"ם דלענין הודאה בעינן ג' דוקא אלא דהטור מסתמא קאי כדעת אביו ז"ל והטור הביא שם משם אביו הרא"ש ז"ל דלא חילק בין מומחה לג' הדיוטות כמה שנאמר גם הרב מוהרשד"ם ז"ל בתשו' סי' ט' נשאל הדיין שכתב הטענות לבע"ד להורות לו במה דנו והבע"ד מכחיש בו כי לא טען בפניו והשיב דאין הדיין נאמן לענין טענות ע"ש וכן מצאתי להבה"ג בס' בעי חיי ח' עץ הדר בסי' י"ד. שכ' בפשיטות דאין נאמנות הדיין אלא לענין הדין אבל לא לענין עדות הטענות ע"ש

גם אשו'ר להפר"ח מט"א ח"א סי' קכ"ב דרי"א ע"ב שכ' לדברי הריטב"א שהביא הכנ"הג בקיצור וע"ד מרן הללו כת' שהר' מוהראנ"ח והסמ"ע וכן פסקו רבנן בתראי מוהרשד"ם סי' ט' ומוהרש"ך ז"ל סי' ע"ו וש"ך הוסיף וכו' ע"ש וק"ק על הרב ז"ל למה תלה התוס' הנז' בש"ך לחוד והלא מדברי מוהרשד"ם שהביא ה' עצמו מוכח דס"ל הכי שנדון ששאל הוא שאחר שסידרו טענותיהם לפניו פסק להם את הדין וחייב את החייב וזיכה את הזכאי ואז עמד המחוייב ותבע ממנו הורני במה דנתני ושרטט וכתב לו ומסר בידו וכשקראו לו הפס"ד צווח דהוא לא טען כן ולא שכנגדו יודע בטיב טענות הללו ופ' הרב דאינו נאמן הדיין אלמא אע"ג דבשעה שכתב לו הפס"ד עדיין הם עומדים לפניו אינו נאמן הדיין לענין הטענות ואם תדחה לומר שאחר הזמן הוא שתבע ממנו להורות לו מהיכן דנו היה לו להרב לפרש שיחותיו ולא לסתום לן סתומי אכן נודע הדבר דכל האמור אינו אלא בדיין א' אבל בב' נאמנים וכמ"ש הטוש"ע שם איברא דהב"י בסי' ט"ל סימן י"ו הביא הג"המר בשם ראבי"א בשם אביו דטעם דכותב פס"ד ביד הבע"ד מפני שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אלא בזמן שהבע"ד עומדים בפניהם וכן קבלתי מאבא מארי שקבל מראבי"א כן הלכה למעשה עכ"ל והוא פלא דמייתי ליה סתמא כאילו אין חולק בדבר ואע"ג דמרן אייתי ליה לענין טענת פרעתי מ"מ לא הו"ל לשתוק והיה צ"ל דכבר נתבאר בסי' ג' הפך מזה. שו"ר למרן בס' בד"ה דאישתפך חמימי ע"ע וכתב הכנ"הג אות מ"ד שם בהגה' ב"י דה' מוהרלנ"ח סי' ק"ד כתב שהנוסחא הנכונה שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי וכו' וכן כתב ה' משפט צדק ח"א סי' מ"ו ע"ש וכן כתוב בתשו' בח' עץ הדר סי' נ"א וכתב דאין להגיה בדברי ראבי"א ז"ל אלא דאדיינים דעלמא קאי ע"ש ואעפ"י שהב"ח סי' ת"ל תלא לה כיפי ושהיא ג"כ ס' רש"י כבר בא חכם הרזי"ם הש"ך סי' כ"ג סק"ז והקיפו בתשו' ושאח"ך נזדמן לידו ס' ראבי"ה ומצא כתוב בלשון יחיד ובפי' איתמר דב"ד נאמנים וזו הלכה העלה אחר סדר