משכנות הרועים רמג

וריעותא לשטר החזקה אלא אפילו העדאת העדים שהעידו שזה למעלה מכ"ד שנה שלא היה משתמש אלא בבית א' ושא"ל הרש"ך שלא ירים. קולו וכו' אין זו הכחשה לשטר החזקה דמצו למימר דברצונו של הרש"ך הניח הגוי לדור שם לתועלתו לאיזה סיבה נודעת לו ועכ"ז נוהג בו כבוד שלא להרים קולו וכשיעלה לגן יסגור את ביתו הגוי תדע דבשטר החזקה שביד הרש"ך כתוב לאמר שדר בה הגוי וכו' אלמא אע"ג דמעידים ששכר כל החצר אפ"ה מעידים שעדין הגוי דר בה ועכ"ל שכך הסכימה דעת הרש"ך לדור הגוי שם דאין לפ' שדר בה. דקאמר ר"ל שכבר היה דר בה וכדאמרינן בהשולח דמ"ב גבי עבדי דקאמר עבדי דכבר היה עבדי ע"ש ולעולם מעידים שלא היה דר בה מששכר אותה להרש"ך והני סהדי דקאמר דהיום כ"ד שנים היה דר בה הא ודאי בורכא היא חדא מה לנו לפרש דחיק ואתי מרחיק לעשות עדות מוכחשת ואדרבא דוחקין לפ' הענין בפי' דחוק שלא תהיה הכחשה כלל בהעדאת עדים ועיין בש"ע סי' כ"ט ס"א ובה' כנה"ג שם אות י' ע"ש ועוד איכא למימר דהכי קאמר שהיה דר בכולה והשתא ששכר אותה אינו דר בכולה א"נ באותו פרק יצא הגוי מהחצר ששכר ואח"ך חזר ודר בה ברשות הרש"ך באופן שאין בעדויות הללו שום ממשות למירע לשטר החזקה כלל ומה שנסתייע ה' מ"ץ נר"ו מדברי ה' המפורסם מוהר"י עייאש זלה"ה שכתב במנהגים בדיני שכירות שאם שכר בית א' לא החזיק בשאר החצר ע"ש אחה"ר לא סיימוה קמיה דמר נר"ו שהרב ז"ל מסיים בה ולכך נוהגים לשאול למי שבא לכתוב שטר חזקה אם שכר מהגוי כל החצר או בית לבדו עכ"ל ולפי הנשמע כי שטר חזקה זו כתוב מטהרת יד הקודש מוהר"י בושערה ז"ל דקים לן בגויה דהוה ספרא דוקנאה והעד ע"ז כי בקרב ימים לזמן השטר נתמנה למ"צ בקהל רב ואע"ג דלאו מר חתים עלה הא מיהא הכתב והמכתב מעשה אומן ז"ל וחזקת חבר שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בלתי יכשלו עדים החתומים על השטר ובודאי דייק טפי אמטו להכי שרטט וכתב שכר את החצר וכו' וכן משמש והולך כל לשון השטר על כללות החצר

גם מה שהעיד המ"ץ נר"ו שבני הרש"ך הודו בפניו ובפני הדיין חבירו דכולהו מילי דאגרתא בלשון רבים משתעי וקושטא קאי דהכי הוה שהדיין רי"ט נר"ו היה עמו כמ"ש באגרת ששלח לשר העיר ורואה אני שיש הפרש ביניהם שהמ"ץ הר"ר עמרם נר"ו כתב שבאו לפני בני הרש"ך וכו' דמשמע שה"ר נתן ויעקב בני הרש"ך באו ועמדו לפניו לדין ואילו הדיין הרי"ט כתב שבא לפנינו יעקב שולאל לדין ע"ש ונ"מ טובא לענין. ההודאה שהעיד הר"ר עמרם מ"ץ נר"ו ולקמן יתבאר והנה לפי הודאה זו אינהו נפשייהו קא מרעי לשטרא דאבוהון ושוינהו חספא בעלמא ועידי שקר הם מה שהעידו ששכר אביהם כל החצר או שאביהם זייף חתימת העדים וכיוצא ואע"פ שהדברים הללו רחוקים מן השכל מ"מ המ"ץ נר"ו אזן ששמעה ותבן לה וא"א למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראה וכו' מיהו ניחזי אנן אי האי הודאה מהניא או לא ולפי הנראה מכתי' הר"ר עמרם נר"ו שכתב בני הרש"ך יצ"ו משמע דבאותה שעה עודנו חי האב וא"כ לאו בני הודאה נינהו דלאו דידהו היא ואכתי נכסי בחזקת האב קיימי ואי בתורת עדות נמי מגן שוייא דפסילי מדאורייתא דאימא דאי ידע האב היה מכחישם ושומעין לו או"ד נהי דבאותה שעתא הך הודאה לאו כלום היא הא מיהא כיון דהשתא נפלו נכסי קמייהו הא אינהו דאמור שאינם של אביהם וחזרה. ההודאה למפרע ובאמת שהדעת מרחיק סברא זו אך ראיתי לה' בית דוד בח' אה"ע דט"ל ענין קרוב לזה בא' שנתן מתנה מנכסי מלוג לקרובתו ואמ"ל שברשותה נתן מתנה זו ונפטרה אשתו והבעל יורשה ובא לערער וה' מוהריק"ו כתב דהבעל זכה בטענתו משו' דהואיל והאשה יכולה למחות הוא יורש את כחה וכו' והשיב הרב"ד וז"ל נהי דהאשה חיתה נאמנת אם היתה מכחישתו מ"מ לדעתו של הח' שקר היתה טוענת וכיון דלדבריו לא היתה יכולה למחות מהדין איך יוכל לירש מה שאינו שלה לפי דעתו אטו מי שמעיד על אביו שהקרקע המחזיק בה גנוב הוא אתו כי יודע שהוא של ראובן אם מת האב יורש הבן אותו קרקע בטענה שהיה האב יכול להכחיש אותו והלא כיון שהודה שאינו של מורישו א"א לירש מה שאינו שלו וה"ל הכא וכו' עכ"ל הרי שלדעת הרב"ד ז"ל דמהנייא הודאתו למפרע ואף שהיתה יכולה להכחיש אותו מ"מ כיון דלדידיה שקר היתה טוענת אינו זוכה עתה מכח הכחשתה שהיתה יכולה להכחיש ה"נ בנ"ד כיון שהם הודו שהם שמעו מאביהם שאין לו אלא בית א' אעפ"י שיכול היה להכחישם ושומעין לו השתא מיהא דנפול נכסי קמייהו הא אינהו ידעי דלאו דמורישם הוה האי ארעא ואע"פ שיש לחלק דבנ"ד שטרא נקיט בידיה דכל החצר בחזקתו וא"צ להכחישם דמוכחשים ועומדים משא"כ התם מפיהם אנו חיים איברא דבעיקר הודאה זו שמעיד המ"ץ נר"ו הלב מהסם בה דחזינן להמ"ץ נר"ו מר ניהו דקא מסהיד הכי והדיין חבירו הרי"ט נר"ו לא העיר בדבר הודאה זו מכלל דלדידיה נר"ו לא היתה שום הודאה כלל אי חשיבא הכחשה ואוקי חד סהדא לגבי חד ואוקי שטרא בחזקתיה כיון דתרוייהו נתמנו לדון דין זה מלת' רמיא אתרוייהו למיהב דעתייהו להודא' ב"ד ובפרט הודאת הטוען אחר מה שטען כבר וכיוצא מהדברים המוטלים על הב"ד בשעת הדין ודמייא למ"ש הג"המ בשם הרב בעל העיטור והביאו מרן בב"י בסימן כ"ט וז"ל דאע"ג דתנן בעדויות דלא ראינו אינה ראיה היינו היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר הא לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה והכי תנן בפ' עגלה ערופה דעד א' אומר ראיתי וא' אומר לא ראיתי הו"ל הכחשה עכ"ל וכ' מרן בתשו' בס' אבקת רוכל ס"ס קפ"א דל"מ אם היו שניהם בבית א' דודאי כשהא' אומר לא ראה הו"ל הכחשה אלא אפי' דיירי בחצר א' הו"ל הכחשה דדוקא גבי קידושין וגירושין דעבדי אינשי בצנעא ע"ש ואין לחלק בין ראיה לשמיעה שהרי נדון מרן שם בשמיעת התנאי שהתנה הרי"ט כת אומרת שמעו התנאי וכת א' אומרת לא שמעו התנאי ע"ש ואין לתלות בחוש השמע שזה שומע כ"כ וזה אינו שומע כ"כ כמ"ש ה' משפט צדק ח"א סי' ע"ה דרנ"ה ע"א מאחר שהיו במעמד א' וגם נדון הרב ז"ל היתה העדות בשמיעת שבועה ע"ש ואף למ"ש מוהראנ"ח ח"ב סי' מ' דלדעת קצת מהפוסקים לא הויא הכחשה עד שיוזמו להעיד ע"ש והביאו הכנה"ג שם אות ל"ז ע"ש הכא בנ"ד ששניהם כאחד הוזמנו לדין אין לך מזומנים לדין יותר מהם ואם נפשך לומר דהרי"ט נר"ו לא כתב שלא שמע שלא הודו אלא שתק ולא אמר ולא מידי הא