משכנות הרועים רט

טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כדאי' בפ' הגוזל ופסקה רבינו ז"ל בפי"ב מה' גזילה ומרן בש"ע ח"מ סי' רנ"ד ע"ש ורבו עלה גדולי המורים כאשר הובא במרדכי שם דאיכא מ"ד דוקא התם דאיכא דבר מצוה ומנה לשכר השדכנים כמ"ש במרדכי שם והג"המי שם ולענ"ד דע"כ לא איפליגו רבוותא ז"ל אלא בפסק עמו בדברים בעלמא אבל אם היה הדבר בק"ס אלימא מילתא דקנין ובדאמרי בכמה דוכתי בגמ' עד בשחק מילתא כדנא קיימתיה מסברא. שום מצאתי בתשו' מיימון לסדר נזיקין סי' כ"ב אחר שהביא דעות בזה שכתב וז"ל לכן טוב הדבר לעשות בק"ס עכ"ל. גם ה' מוהריב"ל ז"ל בס"א סי' צ"ט כתב דהך דקתני בפ' מ"ש דקמ"א ע"א דמבשרצי במה נפטר רחמה של אשה יטול מנה דסתמא קתני ואפי' בלא קנין וכו' עכ"ל והיא כראיה שהביא בתשו' מיימון הלזו ע"ש ועוד בה לענ"ד דשאני הך דקנקנים רקים ומעבורת דאין בהם תבונה ודמו למוכר סמים של רפואה שאין לו אלא דמיהן אבל המורשה. המתחכם בטיב הטענות והחשבונות חכמה הוא מורה והחכמה שוה היא ביותר וכמ"ש ה"ה שם משם הרשב"א ומשם הרמב"ן ז"ל ע"ש וכ"ה בטור ש"ע י"ד סי' ס"ט וכ"ש במורשה שהוא קונה שונאים דינא הוא לחייב ראובן ככל היוצא מפיו בשביל שמוציא בולעם מפיהם כי מי יחפוץ לריב עמו אחד מני אלף לכן חייב ראובן בכל היוצא מפיו דודאי מורשה אלים טפי משכר סרסור שפסק ה' מוהריב"ל ז"ל שם שח"ל כל מה שנדר לו ע"ש ועוד בה דנק' לא טוב כמ"ש ז"ל ע"פ ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה ומדאינו טוב מקרי רע כמ"ש ע"פ גם ענוש לצדיק לא טוב ואע"ג דבשכר שרי וכ"ש מציל עשוק מיד עושקו ועיין בסוף סי' קכ"ג ובהש"ך מ"מ לאו כל אפייא שוין והכל לפי מה שהוא אדם

(צד) הרשאה קי"ל דהנתבע אינו יכול למנות עליו מורשה כמ"ש בטור ש"ע סי' קכ"ב ע"ש ואם רצה התובע לידון עם מורשה של הנתבע נראה דתלוי בטעמו של דבר הא דאין ממנין לנתבע אנטלר דלטעמא דלשלא בפניו מעיז וטוען שקר כיון דהנתבע מתרצה בכך לית לן בה אבל להך טעמא דהנתבע מקנה למורשה חובו אלא התובע מאי מקנה לו א"כ אפי' נתרצה התובע אין שומעין לו ועוד דלטעמ' אחרינא חרינא דההרשאה בעצמה תקנה בעלמא היא שלא ילוה אדם מנה לחבירו וילך לו למ"ה ויצטרך המלוה לילך אחריו ולכתת אחריו ולהוציא מנה על מנה אבל בנתבע לא אפשר ולהאי טעמא נמי אפי' נתרצה התובע אין שומעין לו כיון דבנתבע לא תקנו רבנן. שוב מצאתי כעת תשובת הרי"ף ז"ל סי' רמ"ט דפשיטא ליה מילתא שאם נתרצה התובע ש"ד

(צה) הרשאה מורשה שהרשה את חבירו הן לדין הן לפשרה כתב הרב צמח צדיק סי' קכ"ב דדוקא בפשרה הנעשית ע"פ ב"ד שהיא קרובה לדין אבל לא שהמורשה ילך ויתפשר עם התובע אלא ע"י כ"ד ע"ע ונראה דבשטרי הרשאות שכותב וירידתו לדין כירידתי ופשרתו כפשרתי משמע להדיא אעפ"י שעשה הפשרה מעצמו שלא ברשות ב"ד שהרשהו לעשות כן מדקאמר ופשרתו כפשרתי ולא קאמר וירידתו לדין בין לדין בין לפשרה שיש במשמע דבעינן תרוייהו ע"י ב"ד וכן דנים בכל יום ואין פוצה פה ומצפצף

(צו) הרשאה קי"ל אם מת המרשה בטלה הרשאתו כמ"ש בטור ש"ע סימן קכ"ב ונלע"ד דוקא בסתם הרשאה אבל בהרשאות שכותבים והקנה לו השט"ח בכת"ומ או למ"ד במסירה לחוד או למ"ד באג"ק א"צ הרשהו על המטלטלין והקנה אותם לו אג"ק אפי' מת לא בטלה הרשאתו כיון דהקנה לו הנכסים כדבעי וצריך להתיישב בדבר זה

(צז) הרשאה אלמנה שהעמידה מורשה שלא מרשות ב"ד לפקח על עניי היתום אין במעשיה כלום ואם עשה והצליח שמין לו כמה יש לו ליטול בשכר שירותו עיין בתשו' ה' מוהר"י בן מיגש סי' נ"ב

(צח) הרשאה אע"ג דאיפסיקא הלכת' כמ"ד דהנתבע לא מצי למנות מורש' הא מיהא נשים יקרות התירו להם לשגר להם סופרי ב"ד וטוענות לפניהם והם יגידו לב"ד כמ"ש בטור ש"ע סי' קכ"ד ע"ש ושורש דבר זה מקור נפתח מדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר דאי בבע"ד וכי אנשים באים לדין ונשים אינם באים לדין וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה וכו' וכתב ע"ז הרמב"ן בחידושיו שבס' הלקוטים שהר' מוהר"י בן מיגש ז"ל כתב מהא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לב"ד אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד ואמר שכך היה דן רבו רבינו יצחק ז"ל ע"ש והעתיקו דבריו הרא"ש בפסקיו והר"ן ז"ל שם מהכא מוכח דהרי"ף ז"ל מכח הסוברים דאין הנתבע רשאי למנות שליח אלא דלנשים יקרות התיר להם הרי"ף וכדמסקי למלתייהו שם מדאמרי' בפ' שבועת העדות דאינה נוהגת בנשים ע"ש ויש להעיר דנתן תורה ביד כל אחת וא' וכל אשה תחזיק עצמה מהיקרות ובמאי מצברא ותו דלפ"ד ז"ל צ"ל דה"ק תלמודא וכ"ת לעולם בבע"ד משתעי קרא והא דכתיב אנשים משום דאיכא נשים יקרות דלאו אורחייהו למיתי לב"ד להכי כתב רחמנא אנשים דכלהו אורחייהו למיתי לב"ד דליכא למימר דכלהו נשי יקרות הן אלא עכ"ל כדכתיבנא ולפ"ז ק' למ"ש עוד שם הרמב"ן ז"ל שגם לת"ח שתורתו אומנותו עושין לו כן ע"ש א"כ אי ס"ד דקרא בבע"ד משתעי אמאי כתב אנשים למימרא דכלהו ארחייהו למיתי לב"ד והא איכא ת"ח שתורתו אומנותו דלאו אורחיה למיתי לב"ד ולא הו"ל למכתב אלא אשר להם הריב אלא ע"כ בעדים הוא דכתי' ואהא דאמר בפרק הערל דע"ז איש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם ומסיק הכא תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה ופי' ה' מוהרש"ל ז"ל חלילה לומר כן על מואב ועמון אלא ה"ק מה שלא קדמו לנשים היינו משום שבנות ישראל לא היו יוצאות כלל מן האהל ע"ע אלמא דקרא דכל כבודה אכולהו בנות ישראל ומאי פליג לך בין נשים יקרות לשאינם יקרות ובפ' ע"פ דק"ח אמרי' דאשה חשובה צריכה הסיבה ולא נתבאר איזו היא נק' חשובה וממה שפי' רשב"ם ז"ל טעמא דא"צ היסבה משום דאימת בעלה עליה נראה דכל שהיא נשואה למי שאין מקפיד קרויה חשובה וכו' וכן נראה מדברי הרוקח סי' תפ"ג שכתב שאין בעלה מקפיד עליה עכ"ל ור"ל מפני חשיבותה לגביה שאין אימתו מוטלת עליה משו"ה אינו מקפיד עליה. שוב מצאתי לה' שלחן גבוה סי' בע"ר סקי"א שעמד בזה ע"ע אלא דכ"ז אינו ענין למאי דקמן דהתם בקפידת הבעל תליא מילת' ואי בעי מחיל ליקריה וכמ"ש המדרש שם בשם. התוס' ע"ש אבל. הכא גבי ממון לאו בדידיה דבעל תליא מילתא אלא בתובעין מאן