משכנות הרועים רא

רויחא דרביתא והשתא דהדרת הב לי מנתא דידי דיהבת לך יורה תמורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב הנראה אצלי פשוט דהדין עם המלוה ומימר שפיר קאמר וידים מוכיחות הויין דלא עבד ליה הך נייחא אלא משום הנאה דמטי ליה בההוא טופיינא וכיון דההוא טופיינא לא מצי למשקל ליה משום אריא דרביתא דשדי עלויה מצי למיכף ליה ללוה למהדר ליה מאי דאוזפיה ודמייא למאי דקי"ל המלוה לחבירו מנה וקנו מיד הלוה ע"ז ומחה הלוה שלא לכתוב השטר וטען המלוה א"כ החזיר לי מעותי דשומעין לו כמ"ש בטוש"ע רס"י ט"ל וכ"כ הטור בסי' ע"ג ס"ח משם תשו' הרא"ש והעתיקה מור"ם שם ס"א ואע"ג דאפליגו בה רבני גדולי אשכנז נו"ן דהלבוש והב"ח והט"ז והש"ך ואביו ס"ל דאפילו בסתם נמי הוי כמי שהתנה לכתוב לו שטר ואם מיחה צריך להחזיר לו מעותיו ודעת הסמ"ע והרב ח"צ בהג"ה הט"ז שם ס"ל דבהלוהו סתם א"צ לכתוב לו שטר וממילא אין מקום לחזרת המעות ע"ש הא מיהא כנ"ד כ"ע מודו דצריך להחזיר לו דמי הלואתו דאין לך תנאי מפורש שע"מ כן הלוהו טפי מקציצת הרבית דבא בשכרו לפי שיעור המתנתו א"כ השתא דהדר ביה נפל פתא בבירא וכייפי' ליה למהדר ליה מאי דאוזפיה לאלתר כנלע"ד הקצרה: וראיתי

וראיתי לה' מח"א בה' מלוה סי' ל"ז ארי נעשה שוא'ל בכ"הג וזו הלכה העלה בדף צ"ז ע"א וז"ל העולה בידן דן לענין הדין שיוכל המלוה לכפות ללוה שיחזיר לו מעותיו מיד עכ"ל ולא זכר שר האלף ממה שהוכחנו בעניותינו דנלע"ד דראיה ברורה היא

(נז) הלואה אם כתוב בשטר שח"ל בתורת הלואה אע"פי שלא היתה הלואה נשתעבדו לו נכסיו אע"ג דליכא טעמא דנעילת דלת הוא הרשב"א בתשו' הנ"מ ח"ג סי' כ"ד וכ"ו ועיין : ל בטוש"ע סי' מ' וסי' פ"א

(נח) הלואה רש"ל אחי הוו ויעקב אביהם מחוייב לראובן מנה בשטר נלב"ע יעקב ונשארו האחים שותפים לימים. נפטר ראובן ונשארו ש"ל יורשיו ולוי מכר לשמעון כל זכות שיש לו וכל זכות שראוי לבא לו בנכסי ראובן דינא הוא אילו היה ראובן קיים היה נוטל מנה מהאמצע מחמת חובו ואח"ך נוטל שליש בנשאר מחמת ירושתו ועכשו שמת ירשו שמעון ולוי כל הק"ק ונמצא כשמכר לוי לשמעון כל מה שהיה ראוי לבא לו מחמת ראובן מאה זוז מכר לו ונמצא לוי נוטל מאה שיש לו מחמת ירושת עצמו וכל הג' מאות לשמעון הרשב"א בח"ג סי' ז"ך ולא הבינותי דבשאלה כתוב למ'ר ולוי מכר לשמעון כל זכות שיש לו וכל זכות שראוי לבא לו מחמת ראובן משמע להדיא דגם חלק לוי שראוי לבא לו מחמת ירושת אביו א"כ זכה שמעון בכל הק' לכן צ"ל דלא מכר לוי לשמעון אלא מה שראוי לבא לו מחמת ראובן דוקא ולא בראוי לזכות לבא לו מחמת עצמו בירושתו עם כי הלשון דחיק ואתי מרחיק גם בסי' ס"א כהאי לישנא איתא התם אלא שעדיין הלב מהסם היאך זכה שמעון בחלק המנה שהיה לראובן חוב אצל אביו והא יעקב מת תחלה ואח"ך מת ראובן והו"ל מת לוה בחיי מלוה דקי"ל כרב ושמואל דאמרו תרוייהו אינם גובים יורשי מלוה מיורש לוה שכבר נתחייב המלוה שבו' ליורשי הלוה ואין אדם מש"ל כדאי' בשילהי כל הנשבעין ע"ש א"כ זכה לוי בשליש הד' מאות ששמעון הקונה במקום יורשי ראובן קאי ויורשי ראובן גופייהו לא מצו למגבי בההוא שטרא כלל כדכתי' וליכא למימר כיון שראובן יורש. חשי' כתפוס ובתפוס מודו בה ושמואל דגובין יורשיו ועיין בס' תה"ד סי' ש"ל דהא ליתא דכיון דנשארו שות' יעקב כמו שבא בשאלה לא חשיב תפיסה ואי מיירי בשטר שיש בו נאמנות וכ"ש כשכתוב נאמנות עליו ועל יורשיו בפי' דלכ"ע מהני כמ"ש בתשו ח"א סי' אלף ק"ס ובח"ב סי' קל"א ובח"ג סי' ל' ול"ח וט"ל ובח"ד הנ"מ חדש ממש סי' ק"ס וקצ"ג ע"ש הי"ל לבאר ולא לסתום אע"פי שאינו מענין שנשאל עליו

(נט) הלואה. ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שח"ל סך ששה מנים ויפרע מנה בכל שנה באופן שבתשלום ששה שנים רצופים. יהיה פרוע מכל תסך הנז' וטוען שאין. הקפידה אלא על פריעת כל החוב בסוף ו' שנים דוקא: ומ"ש בכל שנה ושנת אינו אלא לזרוזי דאע"ג דלשון השטר אינו סותר דבריו מ"מ חייב שבועה דמ"מ טענת טענת ממון היא ובדתנן בפ"ק דמכות דף ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן להיות מלוה אצלו ע"ש ואח"כ מצאתי למהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' מ"ו שנשאל בזה ועיין בה' כנ"הג סי' ר"ז בהגהב"י אות ע"ז ומלתא בטעמא מתאמרא בתשו' ה' ז"ל

(ס) הלואה קי"ל המלוה לחבירו לזמן ובא א . לפורעו בתוך זמנו פרוטרוט מקבל ממנו ויש לו עליו. תרעומת כמ"ש בטור ש"ע סי' ע"ד ס"ד ע"ש יען בדין זה רבו הדעות מגדולי המחברים ועד אחרן רבנן בתראי אי לזאת אציגה נא עמך סוגיא בדוכתה בפ' האומנין דע"ז אמ"ר האי מאן דאוזפיה לחבריה מאה זוזי ופרעיה זוזא זוזא פרעונא הוי ויש לו עליו תרעומת ע"כ נמ"ך וחבל על דאבדין

(סא) הלואה קי"ל כמ"ד חזקה לא פרע איניש גו זמניא כמ"ש בטור ש"ע ריש סי' ע"ח ע"ש וכתב הש"ך שם סקי"ט משם הרמב"ן ז"ל בחי' לפ' חזקת במ"ד לדף מ"ד אם קבעו לו זמן ב"ד ואמר פרעתי גו זמני מהימן דבמעשה ב"ד לא אתמר הך חזקה דלא פרע גו זמניה ע"ש הן אמת שהראיה שהביא מפ"ק דמציעא אינה מובנת דמאן לימא לן דמיירי בדקבעי ליה זמנא וכמו שהשיגו הש"ך ז"ל

(סב) הל"מ מנין דבן י"ג הוא גדול הל"מ מוהרי"ל ז"ל בתשו' סי' נ"א ועיין הכנ"הג ח"מ סי' ע"ג בהג"הט אות י"א וע"ע כנ"הג חח"המ מה"ק סי' ו' בהג"הט אות ו' וכ"כ הרב"ח א"ח סי' נ"ה בהגהב"י משם מהרי"ל גופיה ולא מפיו אנו חיים אלא מתשו' הרא"ש ז"ל כלל ט"ו סי' א' וסיים: וכתב וכן לאילונית וסריס וכיוצא והם בכלל שעורין הלכה ל"מ והוק' לענ"ד ממ"ש בסוכה אהא דאר"י שיעורין וכו' הל"מ שיעורין דאוריית' נינהו דכתיב ארץ חטה וכו' לימא ליה כי אמר ר"י אבן י"ג ועשרים ובוגרת ואילונית וסריס אבל הנך שיעורי דפריש להו התנא אה"נ דהוו מדאוריי' ועיין בפירש"י בפ"ה דאבות משנה כ"א וכפי' הרשב"ץ ז"ל

הן על כל מוצא פה האדם האומר לפני ב"ד יצ"ו או עדים באופן המועיל לעדות והלה אומר הן אף עפ"י שלא הוציא מפיו ולא כלום נלכד בדבורו כנ"הג סי' ר"ז בהג"הט אות כ"ב

(סג) הנחה ש"מ שאמר מניח אני מנכסי כ"וך לפ' מי מהני ש"ע סי' רנ"ג ועיין סמ"ע סק"א וכנ"הג בהג"הט אות כ"ב ועיין בפמ"א