משכנות הרועים ר

חיובו וצריך טעם מאי שנא משבועה שהוא פטור כשלא תבעו ומי עדיף תנאי. בעלמא. ויש. לגדר ע"ש ומ"מ כשתבעו המלוה ולא נתן פשי' שיוכל לתובעו לפרוע לו הכל בב"א עכ"ל ואתה תחזה דלשון מוהר"ש ז"ל אשר הובא בכנ"הג ובס' בני. חיי לא הוזכר דהמלוה היה בעור וס' זה אינו בנמצא פה מתא ומי יתן ידעתי ואמצאהו ומה שהק' הרב ז"ל מדין השבועה כבר נתבאר שכך היא הסכמת דוב הפוסקים זולתי הג"ה מר כמדובר ומעתה קם דינא דבתביעת המלוה תליא מלתא ואם יש ביניהם הכחשה שהמלוה אומד תבע את חובו והלוה אומר שלא: תבעו נראה פשוט. דהמלוה חייב לישבע היסת כיון שהרחבת זמן הפירעון חשיב ממון כמדובר ה"ז נשבע היסת רק מסופקים אי חשיב כה"ג מהנשבעי' ונוטלים. דקי"ל נשבעין בשל תורה דשבועת המשנה היא או דילמא כיון בלי הויא הכחשה בעיקר ההלואה אלא על הזמן אע"ג דחשיב ממון סגי בהיסת

ועוד בה שטוען המלוה את"ל לא תבעתו יען סמכא דעתא על מ"ש בשט"ח באופן שבח' שנים ומחצה יהיה פרוע בלי שום שאלת הרחבת זמן יותר כלל אי לזאת מלתא דרמייא עלן לידע ולהודיע הי האי לישנא מעליא הוא לחייב את הלוה לפורעו בכל חובו בב"א או לא ואען ואומר מלתא דפשיטא היא כיון דתרי לישני הללו לא סתרן אהדדי והו"ל לישנא יתירה בשטרא לטפויי אתא למימר דאי לא תבעו המלוה מידי שנה בשנה ה"ז גובה את חובו במשלם שנייא שין וכההוא דאמרינן. בבבא בתרא: דקל"ח ע"ב ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' ב"ח בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ופריך ודילמא כראוי לו בחובו ומשני הא מני ר"עק דדייק לישנא יתירא אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קאתי ופי' רשב"ם ז"ל דרבנן נמי מודו בהא אלא משום דאשכחן לה במלתיה דר"עק ע"ש וכן פסקו רבוותא ומרן בש"ע סי' רנ"ג ס"ח וסי' רי"ד ס"ב וע"ש בסמ"ע ולשם בפ"ק דנזיר דף ה' אהא דתנן סתם נזירות ל' יום דאיפליגו בה בגמ' מנה"מ דר"פ מפיק לה מנזיר האמור בתורה ל' חסר א' ואותביה מדתנן מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים וא' אמאי כיון דליכא אלא כ"ט נזיר הו"ל לגלח ביום ל' ומשני נעשה כאומר שלשים יום שלמים וכתבו התוס' ז"ל דאשמועינן כשאמר ל' יום כאילו אמר ל' יום שלמים וכו' עכ"ל אלמא אע"ג דמלשון סתם שמעי' כ"ט אפי"ה אי מפר"יש פרש"ה בלישניה ל' יום שמעי' כאילו אמר שלמים ולכך אינו מגלח עד הא' ושלשים ה"נ דכוותה אע"ג דמלישנא דבכל שנה סך מה נובין ונידון אם לא תבעו המלוה חובו אין לו לגבות ממנו חובו בב"א כי מוסיף טפי למימר באופן שבתשלום הח' שלום ומחצה יהיה פרוע וכו' לאשמועינן דאע"ג דלא תבע המלוה אפי' הגיע תר הח' שנים ומחצה כופהו וגובה ממנו בב"א אלא דמרן הב"י בסי' ס"א הביא משם תשובת הרשב"א שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויו מלתא אתא והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמר אמר ובמקום שלא אמר לא ידענו ומה נענה אבתריה אנן יתמי דיתמי ואמת אגיד כי מדבריו בתשו' סי' אל"ף נראה דאזיל בתר לישנא יתירא ודן דין באומר תנו מנה לפ' מנכסי ליפות כחו קאמר אפילו נאבדו כלם ולא נשאר אלא שוה מנה נותנין לזה וכו' עכ"ל אלמא דדרש טופיינא דלישנא היכא דאיכא למימר דהאי מלתא דמייא שפיר להך דגנבה דמייתי הרב ז"ל דמחומרא קאמר ליפות כחו. אבל היכא דלא דמייא להך דאתמר בגמ' כהך אין כח בדינו.' גם ראיתי להרוב"ש ז"ל סי' ר"ז שהביא תשו' הרשב"א והראיות לדבריו אמנם רבוותא מקהו בה אקהתא דהרשב"א סותר דבריו בתשו' אחרת וכמו שציין הרב כנ"הג ז"ל שם ובאות נ"ז כתב משם מוהר"י אדרבי ז"ל דע"כ ל"ק הרשב"א אין לנו להשתמש בלישנא יתירא אלא אותן הכמצאות בגמ' אלא בכל לשון מיותר בלבד שאנו באים לדרוש בו ענין מס. שאין ברור במשמעותו מכח יתורו וכו' דודאי כל כהאי. לישנא לא בקיאינן אנן למידרשיה דאפשר דלשופרא דשטרא אתא ולא לטפויי אבל דבר שהלשון. מיותר במשמעותו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע מקודם בהא ודאי דרשינן שפיר ליה דהא לאו מטעם תוס' יתור לשון בלבד אנו באים לדורשו אלא מהבנתו ומשמעותו עכ"ל ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח' ח"מ סי' קי"ט ובה' כלל נ' סי' ל"ח ובה' שע"א סי' קנ"ה וה' אדמת קדש סימן ע"ו ובה' בני חיי

וגם ראיתי אית הלח'ש אשר הביא הכנ"הג שם אות ס"ה משם הרדב"ז סי' קי"ו ח"א בשטר שכתוב בו ונכנס לוי בעד שמעון ער"ק בעד כל הסך הנז' באופן כשיגיע הזמן יוכל ראובן לגבות חובו ממי שירצה תחלה כדין ער"ק וכו' הך לישנא בתרייתא דקאמר כדין ער"ח לישנא יתירא הוא ולטפויי אתא לומר דלכ"ע נפרעין תחלה עכ"ל וממנו נקח לנדונינו כיון שהוסיף לתת כח למלוה לגבות את חובו לסוף הח' שנים ומחצה אפילו מבלתי שום תביעתו ללוה והיה נראה לדמות ענין זה למאי דקי"ל המשכיר בית. לחבירו ונתעברה השנה דה עיבור לזכות השוכר ואם השכיר לחדש למשכיר השכיר חדש ושנה בין בתחלה בין בסוף למשכיר כמ"ש מרן בסי' שי"ב סט"ו ע"ש ואע"ג דשם מסיק בטעמא דמלתא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ דוק מינה דבשאר מילי לא דיינינן הכי וא"כ הלוה שהוא מוחזק בנכסיו לא מצי מלוה לכופו לפרוע לו בב"א הא ליתא משום דהתם לא מספק"ל אי אמרי' תפוס לשון ראשון או אחרון אלא משום דסתרי אהדדי כמ"ש וספיקא שדי ליה אתחלת החדש וקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש דק"ב ע"ש וכתב עוד שם שהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד משא"ך בנ"ד שהספק נולד עכשיו כשלא תבע והנך תרי לישני לא סתרי אהדדי

ועוד בה שטוען המלוה שכשפשרו ביניהם הב"ד יצ"ו לשנים אמ"ל אין רצוני להיות. נטפל לו בכל שנה לתבוע ממנו אלא שאם יפרע פסקת כל שנה אקבל ואז השיבוהו שבכלל הפשרה תהיה פרוע בסוף הזמן והעד ע"ז שבטופס שכתב הסופר להם להראות לב"ד אחר שנכתב כל הצורך נמצא כתוב בסוף השטר באופן שבתשלום וכו' ומוגה ע"י הב"ד יצ"ו ובאמת שהיא הוכחה גמורה והנלע"ד כתבתי ונעשה מעשה ע"פ התורה הזאת בהסכמת חברים מקשיבים ולעילא מן כל רישא דדהבא שר האלף אלוף מגד'יאל שקדשוהו שמים זרע רב מרנא הרב מוהרש"א יזיי"א אכי"ר

(נו) הלואה לזמן ראובן ושמעון נועצו לב יחדו זה ללוות וזה להלוות ולוה ראובן משמעון מנה לזמן מוגבל וקצץ לו רבית ע"ז ועברו אמימרא דרחמנא ואחר עבור מה מהזמן מוגבל העיר ה' את רוח המלוה ואהדורי קא מהדר ביה ואמ"ל הדרי בי ותני את נש"י ויען הלוה עד עת בא דברו ובא עד קצו והמלוה השיב ישיב כי לא הלויתיך לזמן אלא משום