משכנות הרועים קצט

וכו' בסך הנז' בלי שום טענה וערעור וד"וד כלל ובלי שום שאלת הרחבת זמן יותר כלל עכ"ל יורה המורה לצדק ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בריש כל מרא'ין עין רואה הא דגרסינן בפרק הרבית דס"ג אמר"ן האי מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי. לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכו' ואי אינש תקיפא מאי א"ל דילמא מגזל גזליה ואבלע ציה בחשבון וכו' ופירש"י ז"ל מאי במה יתלה זה לעכבם בידו עכ"ל מדכתבם לעכבם ולא קאמר במה יתלה זה לזכות בהם ש"מ שדעתו ז"ל דאי אהדר מלוה ואמר טעיתי בחשבוני מחוייב לאהדורי ליה ההוא טופיינ' וכן היא דעת הרא"ש שם וכן מצאתי במקובצת לשם בשם הרמ"ך ז"ל וכתב שם דאפילו שבועה לא רמייא עליה דמלוה עי"ש. ור"ל שא"צ לישבע דמעקרא לאו בתורת מתנה יהיב ליה והשתא הוא דקמהדר ביה גם דעת רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג כך היא וכן מצאתי בש"הג בפ' הגוזל בתרא שכתב כן משם ריא"ז ע"ע וכן מצאתי לבע"הת ש'. מ"ו ח"ד כולהו רבנן אזלי ומורי כהאי שמעתא. ומעתה תמהני עני ואביון על רבי' הקדוש ש"ע שבסי' רל"ב הביא דין זה בב"י משם רבינו ירוחם לבד והעמיד כנגדו ס' המרדכי כאלו דבר זה מחלוקת אחד באחד ולפי מ"ש המרדכי הוא באחד ולפי דרכו דרך הקדש ז"ל הלך בשלחנו והשמיט דין זה ועיין להרב גיד"ת. ומה מאד עוד אני תמיה על הסמ"ע שהביא דין זה משם הד"מ ז"ל ולא זכר שר שמרן הב"י ז"ל כבר כתב דין זה ולפי המשוער דעת רש"י והרמ"ך והרא"ש ובע"הת ורבינו ירוחם וריא"ז והטור כמ"ש הגיד"ת והב"ח ע"ש הרי אלו ז' עינים בחדא שיטה קיימי ולהם שומעין ולא ידעתי דעת מור"ם שלא כתב סברות הללו

וכתב עוד ריא"ז וה"ה שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובעו ודאי מתנ' בקש ליתן לו עכ"ל גם מצאתי לה' כנ"הג בסי' שנ"ה אות ב' בהג"הט שהעתיקו ע"ע ועיין להרב בני חיי בסי' רל"ב אות ב' בהג"הט מ"ש ע"ז ובודאי דכשהוא תובעו חייב לשלם לו דגלי דעתיה דלאו למתנה איכוון ואפילו שבועה לא רמינן עליה כמ"ש הרמ"ך ובע"הת בדין הטעות כמדו' ונלע"ד דגם המרדכי בדין זה דמראייה שהביא לדין הטעות ליכא למשמע מינה האי דינא דוק ותשכח

איברא דיש לחלק בעיקר הדין דדוקא היכא דלא טרח וכתב שטר עלויה אבל אי טרח וכתב עליה שטרא תו ליכא למיחש למתנה ומאליו ומעצמו חייב לשלם לו דלא אמעוט מלשלם מאליו אלא משום דחייש לדילמא מתנה יהיב ליה אבל בכתב עליה שטרא דליכא למיחש למתנה נראה דחייב לשלם מאליו אע"פי שלא תבעו ואני חוכך בזה כיון דקי"ל דהרחבת זמן הפירעון חשיבא ממון כדתנן במכות דף ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' וכן לענין מקח וממכר כמ"ש בסי' קצ"ט ס"ב בהגהה ובסי' ר"ד ס"י בהגהה וכן לענין קידושין דף נ"ב וכמו שהארכתי במקום אחר בס"ד א"כ אינו חייב לשלם מאליו דאמור מתנה נתן אותו ממון של הרחבת זמן ונפ"מ דמי שחייב ממון לחבירו ע"מ לפורעו בזמנים מחולפים ולא תבע אותו באיזה זמן מהזמנים אינו יכול לומר אח"ך תן לי הכל בב"א ואע"ג דגבי טעות אמרינן. דאי מהדר ביה ואמר טעיתי חייב לאהדורי ליה התם משום דמעיקרא בטעות נתן לו וכיון דאיגלאי מילתא דטועה בדעתו הוא משו"ה חייב לאהדורי ליה. אבל הכא אין לו במה לתלות ועוד דאני אומר דעיקר הדין דע"כ ל"ק ריא"ז אלא בגוף הממון דהיכא דלא תבע דמתנה נתן לו והיינו משום דתלינן בהכי אבל הרחבת זמן נהי דחשיב ממון מ"מ לא מקרי מתנה. הילכך עליה דידיה ליהדר לשלם לו חובו מאליו כדדייקנא מדברי ריא"ז אלא מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהביא הטור בסי' ע"ג שנשאל בראובן שנתחייב לשמעון מנה לזמן פ' ונשבע לפורעו לו קודם הזמן שקצב לו ולא תבעו בתוך הזמן עד שעבר וכו' והשי' יראה אעפ"י שלא תבע וכו' ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם וכו' עכ"ל הא קמן שאע"פי שנשבע לשלם לחבירו לזמן פ' אינו עובר על שבועתו כ"ז שלא תבעו המלוה וכ"כ ה' הדרישה וז"ל מכאן משמע אע"פ שנשבע לשלם לחבירו א"צ לפרוע לו עד שיתבענו עכ"ל. וכן כתב הסמ"ע אות י"ט וכ"ג ע"ש גם ה' הב"ח כתב כן אלא שהראיה שהביא מדברי הרשב"א שכתב דדילמא אתא הוא השתא או שלוחיה וכו' אלמא דאי לאו חששא זו אינו עובר כיון שאינו תובעו וכו' עכ"ל אחה"ר אינה ראיה דנדונו של הרשב"א דהמלוה ליתיה במתא אמטו להכי איצטריך להך חששא ועיין בש"ך ז"ל והכנ"הג שם אות י' כתב ע"ד הב"ח ופשוט הוא וכתב עוד משם הב"ח דע"ז נהגו הסופרים לכתוב ונשבע לפרוע בלי שידרוש וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך ז"ל שם אמנם ה' ט"ז חלוק על הרב חמיו ומסיק דאפי' לא תבעו חייב ע"ש עין רואה דיחיד הוא בדבר הא למדת דאפי' במי שנשבע לפרוע לזמן פ' אם לא תבעו המלוה לא עבר על שבועתו וכ"ש בסתם הלואה בלי שום שבועה ופשי' דק"ס לא חשיב שבועה ולא בסגנון שבועה כלל וא"כ דינא הוא כיון שעברו הזמנים ולא תבעו לפרוע ממנו בפרוטרוט אינו בדין שימתין וישתוק מלתובעו ובסוף הזמנים ילחצנו לפרוע כל החוב בב"א וכן מצאתי לה' כנ"הג שם אות ו' שכתב משם מוהר"ש יונה ז"ל דהקובע זמן לחבירו לפורעו בזמנים מחולפים אינו יכול לומר בסוף הזמנים תפרע לי הכל ואם עברו הזמנים ולא תבע המלוה הלואתו אינו יכול לכופו ללוה לפרוע בב"א אלא לזמנים מחולפים שיראה בעיני הב"ד עכ"ל משמע מדבריו ז"ל דאין הולכין אחר הקצבה הכתובה בשטר אלא הכל לפי מה שהוא האדם בעת ההיא ודבריו בעיקר הדין נכונים בטעמם דכיון שלא תבעו המלוה אין עליו חובת גברא לשלם לו מאליו והו"ל כמחל לו על הרחבת הזמן אבל אם המלוה תבע הלואתו והלוה עיכב מלפרוע פשיטא דכופין אותו לפרוע חובו בב"א ומעתה מ"ש ה' בני חיי ז"ל באות א' והלוה מעכב ט"ס וצ"ל והמלוה ואיהו ז"ל משמיה דמוהר"ש יונה מייתי לה והדברים ברורים וישרים למוצאי דעת

את זו אגיד שנמצא באמתחות נהירו דעיינין בר בריה דרבי' נא זיע"א אליהו ח"י הוא נר"ו העתיק מנמוקי הרב הגדול מוהרי"ך ז"ל בעל בתי כהונה וז"ל פרעון החוב שהיה האופן לזמנים מחולפים ולא בב"א ועברו הזמנים ולא ניתנה הפרי'עה אם העיכוב היה מחמת המלוה שלא נמצא בעיר ולא הרשה לאחרים לגבות בזמן זמנם אין כח בידו לתובעו הכל בב"א אלא לפי הפשרה והתנאי הא' מוהר"ש יונה ז"ל סי' ל"ד והביאו הכנ"הג סי' ע"ג בהג"הט אות ו' וכעת לא נמצא הס' הזה אתי ונראה מדבריו שאם היה המלוה בעיר אע"ג שלא תבעו לא הפסיד לפי שעל הלוה לקיים