משכנות הרועים קפה

ליה דמקדיש הלואה אינה מוקדשת דאינה ברשותו קרינן ביה ע"ש ולא חילק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר

אחר ומן מצאתי תשו' להרשב"ש ז"ל סי' ס"ה שנשאל : באשה שיש לה שטר משכונה על קרקע ועמדה והקדישה אותו לעניים אם חל ההקדש או"ל והביא דברי הר"ן שהביא הנמק"י ז"ל הניתנים למעלה וכתב ע"ז פי' לפי' דכיון דקייצי דמייהו הוי כאילו מכרם להם וחזרו דמיהם מלוה וכיון דהויא להו מלוה לא מצי מקדיש לה וכו' עכ"ל וכבר כתי' בעניו' דלא מייתי הר"ן ז"ל מהך דקרי אלא לענין דמצי מקדיש פקדון שיש לו ביד אחרים ושכך מכוון בלשו' ז"ל וההוא גברא לא הקדיש אלא הקרי ולא דמיהן וכך מצאתי להרמ"ה ז"ל בשי' לשם שכ"כ בפשיטות ע"ע

וכתב עוד הרב ז"ל בסו"ד שם וז"ל ואחר שכתבתי א זה מצאתי תשו' להרשב"א ז"ל שאין בריא יכול להקדיש חוב שיש לו על אחרים ושכ"מ מקדיש ולא הביא שום ראיה אבל נראה שמאותן טעמים וכו' וזכינו לכוין אל ההלכה ת"ל עכ"ל. והנה דעת הרשב"ש ז"ל אפילו במלוה בשטר ואפי' במשכונה כמש"ל בד"ה והעולה מזה וכו' ע"ע וקשה לענ"ד דמדברי הרשב"א בתשו' סימן תרנ"ו מוכח' להדיא דבבריא נמי מצי מקדיש השט"ח שיש לו על אחרים ממ"ש שם וז"ל שהרי פרט הנכסים ולא הזכיר השט"ח ע"ש משמע להדיא שאם פרט אפי' השטרי חובות והקדישם חל ההקדש עליהם ומשמע דנתפס בדבורו הקל אפילו שלא ע"י כת"ומ האמנם אתמהה דאיהו ז"ל ס"ל דלא אמרי' לגבי עניים אמירה כמסירה כמו שנתבאר לעיל לפי"ז מאין חלות ההקדש אשט"ח באמירה בעלמא וע"ק לענ"ד באותה תשובה שהאריך פתח וחרטה כיון דס"ל דממון הדיוט הוא תסגי ליה בחרטה לחוד כמו שנתבאר בס"ד ובמ"א הארכתי ת בזה בס"ד:

וצופה הייתי להגאון מוהרי"קו ז"ל בשורש פ"ט דפשיט' ליה דמצי להקדיש חוב שיש לו על אחרי' וחיליה מדברי רש"י. ז"ל דפ' כ"ש הניתנים למעלה דל"פ אביי ורבא אלא במקדיש הקרקע גו זמניה ולכי מטא זמניה לא פרעיה דלרבא כיון דאי הוה זוזי ללוה הוה מצי לסלק למלוה אשתכח דהשתא הוא דקני ליה ולא משעה שהקדישו אבל בזוזי דחוב דליכא האי טעמא אפי' רבא מודה דשפיר חל ההקדש ע"ע ש"ש אנכי כי כוונתי בזה לדעת הגאון ז"ל אלא שהפריז על מדותיו ולא זכר שר על דבר שפתיו דברי הנמק"י והר"ן ז"ל דס"ל דלא חל ההקדש על החוב כלל ומשמע אע"ג דמטא זמן הפירעון כיון דמחוסרי גוביינא ולדעתו ז"ל אע"ג דהקדיש בתוך זמן הפירעון חל ההקדש וכדמסייע למלתיה מדברי רש"י ז"ל כמדובר

ובצפי'תינו צפי'נו להרב בני שמואל ז"ל בתשובה סי' ל"ה שנשאל במי שהקדיש דשב"ל ואייתי בידיה דברי הנמק"י והר"ן ז"ל דס"ל דלא חל ההקדש וע"ז הביא דברי מהריק"ו ז"ל הללו ותמה עליו דאין חלות ההקדש ע"ד שאינו ברשותו. כמו שנתבאר וכו' וצידד לומר דאם בנדון מוהריק"ו ז"ל היה מלוה ע"פ ובמע"ג או בשט"ח בכתי' ומסי' ע"ע שהאריך ואנכי . לא ידעתי מה מענה בפי צדיק ז"ל בדברי רש"י ז"ל שנסתייע מהם מוהריק"ו ז"ל וכדוקיין ואם רוח אחרת היתה אתו בפירש"י ז"ל כהאי היה לו לבאר ולא למסתם סתומי וגם דעת המרדכי ז"ל מעלומי העין ואם דעתו לחלק כמ"ש מהר"א ששון ז"ל כאשר הונף מלבד שלענ"ד אינו מתקבל גם למהרא"ש ז"ל עצמו כדכתי' אלא שלא העלהו על ספרו כלל ואין כאן מקום להאריך עוד בזה

שו"ר להרב כנה"ג יו"ד סי' רנ"ח בהגב"י אות כ"א שהפליא עצה בדעות שני צנתרות הזהב הללו ועוד כי לפלפל בדברותיו הקדושים הללו אין הפנאי מסכים ישמע חכם ויוסיף לקח

איברא דאנא נפשאי לא מיתבא דעתאי לנדונינו דע"כ ל"פ רבוותא אלא במקדיש שהוציא מן השפה ולחוץ את דבר ההקדש אבל בנ"ד שמצאנו ראינו שכתב בכתב ידו ולא קים לן בגויה אם הוציא דבר ההקדש בשיח שפתותיו מאין הרגלים לחול ההקדש דאמירתו לגבוה אמרו ולא כתיבתו ואע"פ שמרן הש"ע בא"ח סי' מ"ז ס"ג דהכותב בכתי' אע"פי שאינו קורא צריך לברך ברכת התורה ע"ש אלמא דס"ל למרן דהכת' הוי כהוצאת הדיבור מהשפה ולחוץ הלא עין רואה שכבר קרא ערער ע"ז הרב מג"ד ז"ל והקיפו בתשו' וע"ע לה' מג"א ז"ל שם דפשי' ליה ז"ל דכותב לא הוי אלא כמהרהר והרהור לאו כדבור דמי כמו שפסק מרן ז"ל שם ואוקמוה לדברי מרן באנפי תריצין ע"ע גם אשו"ר לה' מוהריב"ל ז"ל בח"א כלל ו' סי' ט"ל שפסק במי שקבל ע"ע נדר או נזירות בכתב ידו ולא הוציא מפיו דאין כאן נדר וחיליה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו בפ"ו מה' נדרים דהנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו כתב שאינו קרוי דבור ע"ע וכן בקדש חזיתי לה' מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בתשו' סי' י"ג שנשאל בכיוצא בזה והשיב בתוך דבריו וכתב וז"ל והכתי' אינה הוצאת דברים מפיו והתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו מותר לכתוב לו וכו' עכ"ל אלא שאני חוכך בזה מהא דאפליגו רבוותא ונו"ן באומר בלבו לקנות קרקע ולעשותו הקדש ולא הוציא מפיו כלום דדעת הרא"ש ז"ל כיון דגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן דכתי' כל נדיב לב ואיכא מ"ד דחולין מקדשים לא גמרינן והאידנא כל הקדש דין חולין אית ליה וכל שלא הוציא בשפתיו לאו כלום הוא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' רי"ב ודעת מור"ם ז"ל לפסוק כדעת הרא"ש ז"ל וכן פסק בי"ד סס"י רנ"ח ע"ש וכת' הגאון מוהריק"ו בשורש קס"א שזו היא דעת הרי"ף ז"ל ג"כ ע"ש גם הרב תורת חיים בסי' קל"א פסק כוותייהו ע"ע וכך מטין דברי מרן הב"י ז"ל בתשו' כי הובאה בתשו' מור"ם בעל ס' המפה בסי' מ"ז ע"ש גם הרדב"ז ז"ל בראשונות סס"י קל"ד כת' וז"ל ואפי' גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אני רגיל לפסוק כמאן דס"ל חייב ליתן וקרא כתיב כל נדיב לב עולות וכו' ושכן עיקר ומאחר שהדין הוא שאפי' לא הוציא האדם בשפתיו חייב ליתן כמו שפסק מוהריק"ו ז"ל בפי' מי הוא זה אשר בדור הזה יחלוק עליו וכו' עכ"ל דון מינה לנ"ד אנן סהדי שגמר בלבו גמר טוב להקדיש הסכים הללו לחברת עמלי תורה תינוקות שב"ר ע"כ הוציא מחשבתו אל הפועל שרטט וכתב פרק אלו הן הגו"לין אזן שומעת האי אודיתא תו לא מצי למהדר ביה דזכו בהו עניי תורה ועדיין צריכים אנו להתיישב דנראה דהני פסקי סתרי אהדדי דרבוותא ס"ל דנדר ע"י הכתב לית ממשא דודאי דבהכי מיירו מוהריב"ל ומוהרימ"ט דגמרו בדעתם לקבל הנדר וכתב בכתב ידו אלא שלא הוציא בפיו כמו שנתבאר וחזינן לרבוותא דבגמר בלבו לחוד חייב לקיים מחשבתו ולעת עתה ראיתי לה' משאת משה בח"ג סי' ו' שעמד בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה ועיין בתשובה הרב