משכנות הרועים קפב

אחר או גזלו וכו' ובהתר יבא הלז ויתבענו אבל במוד' שזה השטר הוא של פ' וכו' אדם עשוי שלא להשביע כי בטוח הוא. שלא יבא אותו פ' לגבותו שהרי הוא עצמו יודע שאין לו באותו שטה. כלום ע"ע תמצית דבריו. ז"ל דבמודה שהוא חייב לחבירו הודאה בדיבור בעלמא בטוח הוא שחבירו לא יתבענו כיון שהוא יודע האמת שאינו חייב לו כלום ואין לו לתלות שגזלו או שח"ל ממקום אחר כיון דלא טרח ועביד מעשה ומימר לאו שלא להשביע כן וא"נ תבע ליה ע"פ הודאתו מצי א"ל שלא להשביע א"ע הודיתי כיון שאתה יודע האמת שאיני ח"ל ומפני שיש לך לתלות בגזל וכיוצא נאמן שלא גזלתי וכו' אבל בטרח וכתב יתבענו בהתר דודאי אתה חייב לו ממקום אחר דאם איתא דלשלא להשביע מ"ל טרחא בכת"י באמירה גרידתא הוה הוה סגי ליה הילכך מה שעשה עשוי אבל במודה שאותו שטר של פ' בטוח הוא שלא יבא לגבותו אע"פי שטרח וכתב לפי שאותו פ' שכתוב עליו ההלוא' לעול' הוא לא הלוה לו ולא נתתייב לו בכלום

והנה בפרק מ"ש דקע"ט אהא דאיבעייא לן ש"מ . שהודה מהו פי' רשב"ם ז"ל שהודה על שדה או מעות הללו שאנו מחזיקים אותם של המודה ואמר של. פ' הם ואנו יודעים שאינם שלו מי מי אמרינן שלא להשביע הודה בהכי ולא זכה זה שהודה לו או"ד כיון דאודי אודי ופשיטא מהך דאיסור גיורא דמהנייא הודאתו והק' מההוא דהוו. קרו ליה עכברא דשכיב אדוכרי ואמר פ' ופ' מסקי בי כי אתו הנך תבעינהו ליורשים ליורשים ומסיק דפטירי מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכו' ולא אמרינן כיון דאודי אודי ועושין ע"פי אותה הודאה ותי' דהתם ה"ט כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ובא להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל הכא שהממון בעין והוא מודה של פ' הוא י"ל שהפקידו אצלו או הקנה לו הש"מ ע"י אחר והוא חפץ שבידו עכ"ל והתוס' ז"ל חלקו עליו דאדרבה כ"ש הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת המלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עשוי שלא להשביע את בניו וכו' ופי' הסוגיא לענין אם עמד אם יכול לחזור או לא ע"ש וע"כ לא שני לן בין מלוה דמשעבד נפשיה לפקדון דבכלהו שלא להשביע וכהך עובדי דעכברא דשכיב אדינרי כיון דלא הוי אלא דיבור בעלמא אבל בטרח וכתב הודאתו כשרואה מי שהודה לו שטרח וכתב סובר שהוא ח"ל ממק"א או שגזלו וכיוצא בין לפירשב"ם ז"ל בין לדעת התוס' ז"ל דתלמודא מיירי בהודה באמירה גרידתא ולא בדטרח וכתב ובטרח וכתב נמי דלא מצי טעין שלא להשביע ה"ד במודה שחייב לפ' אבל בכותב על השטר שאותו השטר של פ' איכא למי' דדוקא שהוא בטוח שאותו פ' יבא לגבותו שהוא יודע האמת שאין לו באותו שטר כלום משו"ה אעפ"י שטרח מצי טעין אכתי שלא להשביע. נהי דלא מצי למימר שהופקד אצלו מקודם דלאו מנה בעין הוא אלא שט"ח שעל אחרי' הוא והך הודאה לא חשיבא כלום מ"מ אמאי לא ניחוש לשמא זיכה לו אותו שט"ח באופן המועיל ואין כאן מקום להאריך בזה אתה תראה דמדברי הרב מוהרימ"ט ז"ל. נלמוד דאפי' בכותב עלן השטר שהוא של פ' משכחת לה דזכה אותו פ' ולא מצי למימר שלא להשביע וכגון על. שם המת דיתמי לא ידעי במילי דאבוהון וא"כ אין לו במה לתלות שלבו בטוח שהלה לא יבא לגבותו כיון שהוא יודע האמת ובודאי קושטא הוא מ"ש שהוא לפ' ותו לא מצי למהדר ביה ולפ"ז יש להסתפק בכותב על השט"ח שהוא של ראובן ובעת ההיא היה ראובן חי והיה לבו בטוח שלא יבא לגבותו כי הוא יודע האמת עתה נפטר ראובן וכשהוציא השטר לגבות בו נמצא כתוב: ע"ג שהוא של ראובן ויורשים רוצים לזכות בו היכי לדיינו דייני להאי דינא לא ע"ט האסף עד עת בא דברו ודע דלפי מה ששיערנו בדברי ה' מוהרי"מט ז"ל דאם הודה למי שאינו יודע האמת לא מצי טעין שלא להשביע. א"כ בהך תשו'. דהרא"ש ז"ל שכתב שזה מחכירות. הקהל דזכו הקהל ולא מצי למימר שלא להשביע כיון דמנהגם בכך כמו שהארכנו לעיל תהוי תיובתיה. דהרב מוהרימ"ט ז"ל דפשיטא שהקהל אינם יודעים האמת שאינו שלהם ואין לו על מה לבטוח וכיון דכן הוא פקע מניה כללא דאדם עשוי שלא להשביע א"ע ויכולני לפתור שזהו דעת הלבוש ז"ל כמ"ש על תשובת הרא"ש ז"ל הלזו דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל משום שלא להשביע את עצמו עכ"ל ר"ל דבשלמא התולה ביחיד מעותיו איכא למימר שלא להשביע את עצמו נתכוון ולא חשש מאותה הודאה דלבו בטוח באותו שהודה לו שלא יתבענו שלא כדין כיון שהוא יודע האמת שאין לו כלום באותו שטר אבל. לגבי הקהל שאינם יודעים האמת איך יהיה לבו בטוח בהם לתלות את עצמו בהם וא"כ בודאי שדעת ה' מוהרימ"ט ז"ל בתשו' הרא"ש ז"ל. הלזו כדעת הלבוש ז"ל והך טעמא דמנהגא שכתב הרא"ש ז"ל שם לרווחא דמלתא וכמ"ש הרש"ך ז"ל אלא דל"ש כתוב קודם חתימת העדים או לאחר כדעת הרב הלבוש ז"ל

שו"ר להתייר הגדול הפ"מ ז"ל בח"א סי' ח' שכתב וז"ל אך לע"ד נ"ל דע"כ לא אמרינן דאפילו בהודה כל זמן שלא אמר אתם עדי לא מהני משום ה"ט דאדם עשוי וכו' אלא כשהמודה מודה לשום אדם היודע האמת כגון אותו קב רשו שהודה ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא וכו' ואמרי' אדם עשוי וכו' והוא מפני שכפי דבריו אותו פ' ופ' היו יודעים שלא היה חייב להם והודה על מה שלא היה חייב להם משום הכי אי טעין שלא להשביע את עצמי הודיתי מהימן אלא ודאי שאין אדם מודה כדי שלא להשביע א"ע באיזה צד שיחשוב אותו האיש שהודה לו בכל דעתו שחייב לו כגון שהודה ואמר ליורשים אני חייב למורישכם מנה שאותם היורשים שאינם יודעים אלא שומעים הודאתו יחשבו בכל לבם שהוא אמת נכון הדבר ולא נחית אניש נפשיה להודות בכ"הג כדי שלא להשביע א"ע ואי הודה בכ"הג ודאי דהודאתו הודאה גמורה הוי אפילו בל"א אתם עדי וטענתו של אח"ב שלא להשביע וכו' מגן שוייא ומלבד שנ"ל שהסברא נותנת כן יש לי להסתייע כפי דרכי מתשו' הרא"ש ז"ל וכו' עכ"ל והרב מוהרימ"ט ז"ל לשם בהס'כמה עלה כתב וז"ל דאף דהחילוק נכון ואפשר להעמידו ע"ד הרא"ש ז"ל כמ"ש החכם על הכל אמינא כיון דלא מצינו לשום א' מרבוותא דחלק בכ"הג לא בשביל שנדמה ונעשה מעשה וכו' עכ"ל עין רואה דעת ה' ז"ל כי הסברא זו קלסה כי היא ישרה בעיניו אלא שלא מצא עזר ולפום מאי דכתיבנא זו היא דעתו ז"ל וכדעת הרא"ש ז"ל וג"כ דעת הלבוש ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל גופיה מארה דשמעתא הדין לפי מ"ש הרב פ"מ ז"ל וכך מטין דברי מהרימ"ט ז"ל כדעת הרא"ש ג"כ וכדכתי' בעניותינו ובתר דשמעה סברה ותלאה בדעת הרא"ש ז"ל ג"כ כמדובר

ואתה דע לך דבפ' השולח דף מ' ע"ב אמר האומר נתתי שדה פ' לפ' נתתיה לפ' הרי היא שלו