משכנות הרועים קפ

ס"ה השמיט לדין הפנקס כי כבר נתבאר בס"סי ק"ן דאפי' בפנקס חיישי' לפירעון כל שאינו תוך זמנו וגם ראיתי להש"ך ז"ל סי' ס"ט סקכ"ז שחלק ע"ד מרן בבד"ה ממאי דכתי' בעניותי' ונדחק לפרש דברי הרשב"ץ ז"ל דמיירי בתוך זמנו ומ"ש בפנקסו הוא שעדין חייב לו ע"ש ולשון הרב ז"ל אינו סובל פי' זה כאשר עין רואה ועוד פשיטא דהוי כמודה אם לא שנאמר דהא קמ"ל דבכותב בפנקסו כיון דאין יודע ושומע בדבר זולתי קורות ביתו לא אמרינן שלא להשביע עצמו כתב כן וכדברי הרא"ש ז"ל בתשו' דכלל פ"ו כמדובר

ועוד אני אומר לענ"ד שגם לפי מה שהבין הסמ"ע . ז"ל ודעמיה בדעת מור"ם ז"ל דכל היכא שכתוב ע"ג השטר עצמו ודאי דאמרינן שלא להשביע לכשיוצא לגבות בו ויראה עוד בפני השומעים ולא שאני לן בין נמצא תחת: ידו בין נמצא תחת יד אחר זולתו אלא עד שימסור אותו ביד מי שהודה לו הכא בנ"ד כ"ע מודו דחשיב' הך כתי' כפנקס שהרי לא גילה אוזן על אותו שטר דוקא אלא שהיה מונה והולך גם שאר שטרי חובות וקניית קרקעות וא"א דלשלא להשביע איכוון דמאי אהני ליה לגבי שאר שטרות שאין כתוב עליהם כלום ולכשיוציאם לגבות בהם בפני השומעים והם כתו' ע"ש הלא כל הארץ משביעין אותו ועוד דלכי גבי הך שטרא שכתוב ע"ג הך גילוי אזן וקרע ליה מאן אפקיה בשאר שטרות מחזקת עשיר אלא ודאי פשי' דלא חשיב האי הודאה אלא כמודה בפנקס ממש ומדגבי שאר שטרי חשיב שפיר פנקס ה"נ לגבי הך שטרא גופיה דאין היקש למחצה. ועוד בה לענ"ד דע"כ לא קאמרי רבנן נ"ון דאם כתוב ע"ג. השטר עצמו מצי' למימר שלא להשבי' כדי שיראוהו הרואים כשבא לגבותו ולא יחזיקוהו לעשיר אלא דוקא בכתוב ע"ג השטר עצמו דלכי מתחזי שטרא מתחזי נמי מאי. דכתיב ע"ג אבל הכא בנ"ד ראה ראיתי בגוף השטר שהנייר כפול ובנייר הדבוק כתוב עליו הגילוי אזן מהודאות הלואות שהם של ת"ת נראה פשיטא דחשיב הך נייר הדבוק פנקס דאימת דבעי גייז ליה ומצנע ליה בבית גנזיו ובכ"הג לא אמרי' שלא להשביע נ"ל

ועוד נלע"ד דבנ"ד כל אפייא שוין דחשיב כמוסר דבריו ממש והודאה גמורה ממ"ש הריני מגלה אזן כל קורא שחוב זה הוא של ת"ת וכך היה מונה א' אל א' ועד אחרן הוא היה אומר דל מנייהו סף כו"ך שהם שלי פש להו כ"וך של ת"ת היש מוסר דבריו ודרך הודאה יותר מזה ומה גם בעת ההיא עת צרה מדבר באופל לתפ"ץ ויס'כם אברהם הלוך ונסוע דרך אניה בלב ים אשר ע"כ ח"ש בראשו ש ח"ו כי יקרה מקרה בלתי טהור לתא"ר ומטייא פסי' לעניי ת"ת. את נפשו הציל ויהי ידיו אמונה מכתבן מלוי את כל הנמצא אתו מנכסי חברת ת"ת בשט"ח ואת העודף גילה אזן דלזכותו קיימי ועמד ומסר השט"ח ומאי דכתי' עלייהו ביד חכם נר"ו. כל כה"ג הלב גוזר והדעת גומר דמוסר דבריו בדרך הודאה גמורה הוא ותו לא מהנייא ליה טענת השבעה להחזיק בשט"ח הללו והאמת יורה דרכו כנלע"ד

וראיתי להרב דברי ריבות בסי' צ"ב וקי"ג שעמד ג"כ בסתירת תשו' הרא"ש ז"ל הללו ותי' בב' אופנים הפן הא' דשאני הך תשובה דהנכסים של אביו דמיירי במצוה מח"מ דסגי לה באמירה בעלמא ונפק מהשבעה ואמאי טרח וכתב אלא ש"מ דקושטא קאמר אבל בהך דחצי שטר לגיסו מאי אית ליה למעבד שלא להשביע מ"ה כתב ע"ג השטר דלנמצא בב"ד רואין אותו עש"ב. ולפ"ד ז"ל ל"ק מהך תשובה דכלל פ"ו דשאני התם שכותב בפנקסו ושם בסתר דאינו עשוי להראות לפני הב"ד או זולתם וג' חילוקים בדבר אך מ"ש שהוא מצוה מח"מ לאו דוקא אלא שהוא ש"מ דכל שלא אמר תנו אין נותנין וחיישינן דלשלא להשביע אמר כן דבזה אין חילוק בין ש"מ למצוה מח"מ ואנכי לא ידעתי מי הזקיקו לתלות בש"מ או במצוה מח"מ ולהסתייע מנדון השאלה ובפשיטות הול"ל כיון שהעיד על כל נכסיו שהם של פ' אמרינן שלא להשביע מה צורך עוד לכתוב דשלא להשביע לא עביד כולי האי אלא ע"ד אמת הוא מודה משא"כ בשטר א' משטרותיו מאן מפיק לקלא לשלא יחזיקוהו בעשיר מ"ה כתב ע"ג דלכשיוציאנו בב"ד וע"ק לענ"ד בדבריו דעיקר החילוק משום דהתם מיירי בש"מ א"כ הטור שהעתיק בסי' ס"ה תשובת הרא"ש הלזו דאם הודה בכתיבה אינו יכול לומר שלא להשביע אתמהה דהרא"ש ז"ל לא אמרה אלא בש"מ דוקא משום דסגי ליה באמירה אבל בבריא לא ואיך סתים לן סתומי הטור ז"ל ולא חש לסתירת תשו' הללו כקושיין וע"ק דלשון הרא"ש ז"ל שכתב דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי וכו' ע"ש מאן ימאן תי' זה של הרב ז"ל ובנ"ד שכתובים שאר שטרות ג"כ מה שאין כתו' ע"ג הו"ל כפנקס ותו לא מצי למטען שלא להשביע וכ"ש שהם ב' ניירות וכדכתיבנא

עוד תי' הרב ז"ל דהך תשובה דכלל ס"ה מיירי בהודה בפני זה שהודה לו ואע"ג דלהרא"ש ז"ל אפי' בכה"ג צריך שיאמר אתם עדי ה"מ בדיבור בעלמא אבל בכתי' לא דכולי האי לא עביד משא"כ באידך שכותב בינו לבין עצמו דאז אמרינן שלא להשביע עש"ב. ודע שתי' זה אינו עולה לשי' מרן הש"ע שפסק כהרמב"ם ז"ל דאם הודה בפני מי שהודה לו לא מצי למימר שלא להשביע כמ"ש בסי' פ"א סי"ד ע"ש א"כ למה תלה מרן בכתיבה אלא ש"מ דס"ל דאם כתב בכת"י אפי' בפני מי שהודה לו אז לא מצי טעין שלא להשביע ועיקר תי' זה של הרב לא הבינותי דלפ"ד צ"ל דהך דמאן מסיק בי אלא פ' ופ' איירי בדאיתנהו קמיה אבל בדליתנהו קמיה אפי' בכת' לא מהני ומצי למימר שלא להשביע כתב כן וכגון דא הי"ל להרא"ש ז"ל לבאר באר היטב ולא לחלק בין הכתי' לדבור גרידא וע"ק שהטור ז"ל לא הביא סגנון השאלה דמוכח מהענין שמי שהודה לו היה שם ואף שיש להעמיס הדברים מ"מ דברי אמת ניכרים וע"ק דלפי' זה לא יגהה מזור להך תשו' דכלל פ"ו כי שם כתב בינו לבין עצמו ואין יודע ושומע בדבר ולא מי שהודה לו ואפי"ה פסק הרא"ש ז"ל דליכא טענת השבעה

עוד מצאתי לו ז"ל בסי' ק"ץ דחילק עוד דבשלא להשביע את עצמו ל"ש לן בין בדיבור בעלמא בין לכותב בכתי' אלא לשלא להשביע את בניו דוקא בדיבור בעלמא אבל לא בכתי' והרא"ש ז"ל שם מיירי דשלא להשביע את בניו והטור שהעתיק באותה תשובה שלא להשביע את עצמו לא דק ע"ש והרואה תשו' הרא"ש ז"ל עיניו יחזו דלא רהיט בהכי אלא דשאני ליה דיבור מהכתי' דבדיבור אשכחן דלא מהני ולא בכתי' ועוד דהך. תשו' דכלל פ"ו שכתב בפנקסו עודנו חי אמאי פסיק ותני הרא"ש ז"ל דלא שייך טענת שלא להשביע וא"כ דעת הרב דפנקס שאני א"כ בנ"ד דכבר ביררנו דהך ניירא חשיב כפנקס ולא מצי טעין שלא להשביע: