משכנות הרועים קעט

הכותב עצמו ליוצא. מתחת יד זולתו ולפ"ד בנ"ד כיון שהכתי' נמצא ביד זולתו ולא יצא מתחת ידו תו לא מצי טעין שלא להשביע וזכו עניי סברת ת"ת בכל הנכסים הכתובים ע"ג אותו השטר כמדובר האמנם המדקדק בלשון מור"ם בס' המפה שם שכתב וז"ל ודוקא בכתי' שביד חבירו וכו' עכ"ל משתמען מלוהי דקאי על זה שהודו לו ומסר לו הכתיבה דלדידיה קרי שפיר חבירו ושכן מתברר מתוך דברי השאלה אבל אם נמסר מדעתו לאניש דעלמא הו"ל כמאן דמנח ברשותיה ומצי למימר שלא להשביע יעיין בפרישה וסמ"ע שם דהכי פשיטא להו בדעת מור"ם ע"ש ולפ"ז לא עלתה ארוכה לעניי ת"ת כיון דלא נמסר ליד הממונה עליהם ומפקח בעניינם וכ"ש דמחכמי קהל אחר שאינו מוטל עליו שימת עין פרנסת עניי ת"ת אלא שלסברא זו בדעת מור"ם קשיא טפי לשון הרא"ש ז"ל דלא קא מרע אלא דבורא בעלמא גרירא ולפי דעתם אפי' בכתי' ומסירה כל דלא מסר ליה מי שהודה לו אכתי מצי למטען שלא להשביע

וראיתי לאבי התעודה הרב מוהרימ"ט ז"ל בחלק ח"מ סימן קכ"ד שעמד בסתירת דברי הרא"ש ז"ל כללו וכתב שחכמי הדור נתקשו בזה ותי' היכא דלא הוציא השטר מידו עשוי שלא להשביע ולא עדיף מהודאה אבל כשנתן הודאתו ביד המלוה ודאי עדיף דכולי האי לא עביד אינש עכ"ל. ולענ"ד האי לישנא דהרב ז"ל קשיא דיוקא אדיוקא דברישא נקט ולא הוציא השטר מידו וכו' דמשמע הא אם הוציא השטר מיהו ל"ש מסרו לאחר מאן דהו מסרו ליד מי שהודה לו והדר. אמר אבל כשנתן הודאתו ביד וכו' דמשמע להדיא דדוקא שנתנו ביד המלוה הא מסרו ליד אחר מצי למימר שלא להשביע ובודאי דתשובת הרא"ש דכלל פ"ו הפך תי' זה כמדובר גם מה שחילק עוד החכם ז"ל שהביא הרב מוהרימ"ט ז"ל כמ"ש הרב ז"ל ולדידיה ניחא ליה לחלק דשאני בכותב ע"ג השטר דמצי טעין שלא להשביע דלכשיצטרך להוציאו לגבותו שלא יראה עשיר בפני השומעים אבל בדברים שבביתו כגון המשכונות שהיו לו בבית מי רואם ומי יודעם זולתי קורות ביתו וזה אין סברא שרוצה להסתר מבניו ובני ביתו כי מהם אין דבר נעלם עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דלגבי בני ביתו אין להסתיר וממיל' לא מצי טעין שלא להשביע וק' מסך דהטמין דא"ל אביהם של פ' הם דכל שאינו מוסר דרך צוואה לא אמר כלום וטעמא שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו כדכתי' לעיל אלמא אפי' לגבי בניו אמרי' שמסתיר ענייניו שלא להשביע א"ע בפניהם

וראיתי להרב כנ"הג סי' ל"ב בהג"הט אות ל"ו שכתב משם מוהר"ש הלוי ז"ל שכתב משם חכם א' דלא שייך טענת השבעה אלא באומר כן בפני אנשים. אבל בינו לבין בניו לא וכתב הכנ"הג ע"ז ואני איני מודה לו בזה דעשוי אדם שלא להשביע א"ע בפני בניו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ויהיו תובעי' ממנו שיתן להם עכ"ל. ואנכי לא ידעתי איך תלה זה בהודאתו ולימוד ערוך הוא בידינו כמו שנתבאר ואם נפשך לומר דשאני התם משום דמערים דאז. ודאי תלינן שלא רצה לגלות גם לבניו אבל בסתמא אמרי' דלגבי בניו אין אדם עשוי. שלא להשביע דא"ה. קשיא רישא דקתני. אם במוסר דבריו קיימין דמשמע דוקא במוסר הא בסתמא הו"ל כמערים ואין דבריו קיימים משום דיכול לומ' אדם עשוי שלא להשביע אפי' בפני בניו תן אמת דהא גופא קשיא בפשטא דברייתא דיוקא אדיוקא וכבר נתעורר בזה הרב מוהריע"ט ז"ל ח"א סי' ע"ב וע"ג ומשני ל"ק דנעשה דיוקא דרישא כסיפ' והו"ל סתמא כמערים ע"ע ותמוה דדעת מהרימ"ט ז"ל דבסתמא הו"ל כמערים ויכול לומר שלא להשביע א"ע בפני בניו הסתיר הענין שלא להוסיף על יציאותיו וראיתי בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל שהביא הרב כנ"הג דל"א ע"ג שכתב על דברי אותו חכם שרצה לומר דוקא בפני אנשים וכו' כמדובר וכתב ע"ז ופירש"י ז"ל שלא יטלום בניו בחייו וכו' עכ"ל ולא סיימו קמיה דרש"י ז"ל מסיים בה ושלא להוסיף על יציאותיו ועדיין לחלוחית הדיו קיימת שהביא דברי רש"י ז"ל הללו

הדדי בי למה שתי' מוהרימ"ט ז"ל בסי' קכ"ד לחלק בין הנושאין שבתשובת הרא"ש ז"ל הניתנים למעלה סיים וכתב בכתי' שהוא חייב בין מסרו ליד המלוה ובין. מסרו ליד אחרים וכתב ונתן והוציאו מתחת ידו ליכא טענת השבעה דכולי האי לא עביד אניש שיכולין לתובעו ע"י הכתב אבל בכותב ומעכב בידו לאו כלום הוא ואפי' ראוהו עדים דשמא כתב ללוות ולא לוה וכו' עכ"ל ואתה דע דמ"ש הרב ובכותב בכתי' ידו שהוא חייב וכו' לאו דוקא אלא הה"נ אם הודה בכתי' שהנכסים שבידו הם של פ' דבהכי מיירי הרא"ש. בתשו' אשר הובאת לך אלא משום דבעי למימר במעכב תחת ידו דאיכא למתלי שכתב ללוות ולא לוה וכו' דבהודה שהנכסים שבידו שהם לפ' שייך ה"ט אמטו להכי נקט למלתיה במודה שחייב לפ' וכו' אבל לענין דינא ליישב התשו' הוא הדבר אשר דבר הרב ז"ל ומעתה אומר אני דגם כוונת מור"ם ז"ל כן וכפשט דבריו בס' ד"מ דכל שיצא מרשות הכותב לרשות אחרים תו לא מצי טעין השבעה וז"ש בהגהה חבירו נראה דכל שהוא אחר חבירו קרי ליה וילמוד סתום מן המפורש בד"מ דלא לישוייה למור"ם בהסתר פנים איתיה מתשובת הרא"ש ז"ל דכלל פ"ו כי קושיין וכדכתי'

גם הש"ך ז"ל תי' כתי' הרב מוהרימ"ט ז"ל ונסתייע מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סס"י ק"ן ע"ש והיא ל'ו נדפ'סה בח"ג סי' ק"ל שכתב שם דאם כתו' בפנקסו שחייב לפ' מוציאים מן היתומים כל היכא דליכא למיחש לפירעון כגון שהוא בתוך זמנו ע"ש דאמאי לא ניחוש שלא כ"כ אלא לשלא להשביע אלא ודאי כל שכתב ושם בסתר תוך פנקסו ואין יודע ושומע ליכא למיחש לשלא להשביע והנה מרן בש"ע סי' צ"א ס"ה פסק דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו היכא שיש רגלים לדבר שמ"ש בפנקס הוא אמת עכ"ל ובסס"י ק"ן פסק בראובן שמת ונמצא פנקסו כתוב בכת"י שהוא חייב לשמעון מנה פטורים היורשים עכ"ל דחיישינן לפירעון ומ"המ הוא דאנסיה מלכתוב בפנקסו הפירעון כמבואר בגוף התשו' הלזו ע"ש וכן מתבאר מדברי מרן הש"ע ע"ש. ומעתה מ"ש הסמ"ע בסס"י ק"ן ק' לשמוע וכמו כן תמה עליו הרש"ך ז"ל והתימה ממרן ז"ל בס' כד"ה ס"ט שהביא תשו' הרשב"ץ ז"ל שאם נמצא בפנקסו שהוא. חייב לו גובה מן היורשין ואוקמה מרן ז"ל מדקא חשיב ליה בהדי מת בנידויו וצוה בחליו ש"מ אפי' הוא אחר זמנו גובה מן היורשים ושאני הת"י דסמיך אשבו' שהאריך ולפ"ז דעת הרשב"ץ ז"ל בשס בע"הת הפך דברי הרשב"א. דודאי חיישינן לפירעון ומ"המ הוא הוא דאנסיה ולא כתב ובש"ע סי' ס"ט