משכנות הרועים קעז

לחכור חכירות הקדשות ואלמ"עונה לאיזה מהקהל שנאותו לו הגזברים להקל מעליהם טרחם ועול סבלם בגביית החכירות כותבים בשם איזה יחיד מהיחידים ע"ש המעות ולשלא תבא תקלה ח"ו לקהל מודיעים נאמנה קודם חתימת העדים שזה הממון הוא מחכירות הקהל השיב הרא"ש ז"ל כיון שמנהגם כך וגם כתוב לבסוף שהוא מחכירו' הקהל לאו כ"כ וכו' משמע להדיא דתרתי בעינן וכי ריהטא כולה תשו'. וגם מדברי השואל יראה דבלא מנהג אין ראיה מה שכתוב בסוף השטר שאומר מחכירות. הקהל דמצי למימר כתב כן שלא להשביע ואע"פי שכתוב כן קודם חתימת העדים מה בכך שהרי אפי' כתב השטר בשם לוי על שמעון והשטר יוצא מתחת יד ראובן לא מצי למימר שמעון דללוי אני חייב ולו אני פורע דיכול ראובן לומר אני הסתרתי הענין שלא להשביע את עצמי והאמנתי בו שיודה לי האמת כמ"ש ה' התרו' שנ"א ח"ט ע"ש והביאו הטור שם ע"ש אלא דאיכא למימר דלא דמי דהתם שאני שהוא סומך על אמונת לוי שיודה לו האמת אבל בנדון הרא"ש ז"ל נהי דאיכא למימר שלא להשביע כ"כ בשם חכירות הקהל הא מיהא על מי סמך שיודה על האמת אם לא שנאמר שסמך על גזברי הקהל שיודו על האמת אבל כיון שמנהגם כך לכתוב כן בשטר חכירות הקהל תו ליכא למתלי בשלא להשביע ואי משום טעמא דמנהג לחוד אי לאו שכתוב לבסוף וזה הממון מחכירות הקהל לא זכו הקהל דאטו כל שטרות היוצאים מתחת יד היחידים אנו מחזיקים אותם לשל קהל ואין להם ליחידי הקהל שום חזקה בשטר הס כי לא להזכיר להכי איצטריך הרא"ש ז"ל לתרי טעמי אלא שעדיין אני נבוך בדברי השואל שהרכיב טענת ראובן אתרי ריכשי דמעיקרא טען שהם שלו ור"ל ומ"ש לבסוף שזה הממון מהחכירות שלא להשביע ואח"ך אמר שהוא מהקהל נמסר לו לגבות ממנו חובו שחייבין לו הקהל וא"כ ע"כ שנכתב השטר ע"י גזברי הקהל כמנהג לכתוב ע"ש היחידים ולעת עתה שהקהל חייבים לו נתנוהו לו לגבות בחובו. גם הרא"ש ז"ל חזר והשיב על טענה זו ומה שטען עוד שהקהל נתנו לו לראובן וכו' ואנכי לא ידעתי איך נתיישבו בעיניו ז"ל דברי ראובן בשני מיני טענות וראיתי למרן בש"ע כשהעתיק תשובת הרא"ש ז"ל הלזו כתב וז"ל וראובן טוען כיון שכתוב ע"ש שלו הם שהקהל נתנו לו וכו' עכ"ל מריהטא דלישניה משמע כאילו טענה א' היא שהקהל נתנו לו ולכך כתוב ע"ש. אמנם לשון הרא"ש בשאלה ובתשו' לא משמע הכי וכדכתי' ואולם נחזי אנן אי טעין ראובן שלו הם ומ"ש לבסוף שזה הממון מחכירות הקהל שלא להשביע ואע"פי שיש מנהג בעיר מגו דאי בעי אמר שהקהל נתנוהו לו בחובו בכתי' ומסי' ואבד השטר ההוא דודאי נאמן כמ"ש מרן הש"ע בסי' ס"ו סי"א ע"ש א"כ אמאי לא מהימן ולפי סדר השאלה שהם ב' טענות בודאי על טענה הב' שאומר שהקהל נתנוהו לו שפיר חשיב הרא"ש ז"ל כיון שאין בידו שטר כת"ומ אין בו מועיל כיון דאיהו לא טעין שעשו לו כת"ומ אין כאן מגו כיון שהוא מודה שלא נעשית כתו"מ אבל במה שטוען שהם שלו נהמניה במגו דאי בעי אמר של הקהל הוא . ונתנוהו לו הקהל בחובו בכת"ומ כמדובר ולעולם הוק' לענ"ד דאמאי לא שיילינן ללוה אם חייב לקהל דמי חכירות או לא ואם נאמן במאמרו לזכות או לחובה:

וראיתי לה' סמ"ע ז"ל שפי' דברי הש"ע כדכתי' בכוונת הרא"ש ז"ל דתרתי בעינן מנהג העיר וכתוב בסוף שטר זה של חכירות הקהל אלא שמרן ז"ל קיצר התשובה אבל בלא"ה מצי למימר שלא להשביע כ"כ והרב הלבוש סי' ס' סעיף ט' כתב דטענת שלא להשביע לא שייכא הכא דאין דרך יחיד לתלות מעותיו בקהל ע"ש ולפ"ד כל מה שהאריך הרא"ש ז"ל בשאלה ובתשו' על סמך מנהגם פעמים שלש לאין צורך וזה ג"כ דעת הש"ך ז"ל שם בזה דלרווחא דמלתא כתב כן אלא הטעם משום שנכתב קודם חתימת העדים דלשלא להשביע כולי האי לא עביד שיכתוב כן קודם חתימת העדים ע"ש וגם לה' מהר"א ששון ז"ל שצדד לומר דאיכא למימר דעדיפא מינה קאמר הרא"ש ז"ל והניח הדבר בצ"ע ומדבריו אתה למד דס"ל שלא כדעת הלבוש ז"ל דוק ותשכח והרב כנ"הג בהגב"י אות פ"ח כתב דברי הסמ"ע ז"ל וכתב ג"כ וכן נראה ברור מתשובת מוהר"א ששון ז"ל עכ"ל והרואה דבריו בל יראה כן דהוא. . ז"ל לא פסיקא ליה הכי וצע"ד

ואנכי חזו"ן הרביתי ראה ראיתי להרב משפט צדק ז"ל בח"ג הנדפס מחדש סימן י"א שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו ותכלית דבריו דתרתי בעי הרא"ש ז"ל דמשום טעמא דנכתב ע"ש ראובן לא מהניא דיכול לומר שלא להשביע כדכ' בעניותינו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל וע"ש שהאריך בכמה פרטים בדברי התשו' הלזו וכמה שהערנו במקצת בעניותינו

נקטינן מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה דלדע' הלבוש כיון דתלה בקהל ליכא למתלי בשלא להשביע ולדעת הסמ"ע ולדע' הרב משפט צדק ומהר"א ששון ז"ל כפי מ"ש הכנ"הג אפי' בתלה נכסיו בקהל שפיר מצי טעין שלא להשביע ואפי' בתולה מעותיו בקהל ויכולני לפתור דעת הלבוש דר"ל בתולה ביחיד כיון דאיכא למימר דסמך על אמונתו של חבירו שיודע האמת שהנכסים הם שלו א"כ יודה לו על דבר אמת אבל הקהל מי יודה לו ומי יודע שאינו של הקהל ובפרט אם הוא גזבר הקהל תולין שקמץ מעיסת החברה לזכות' הא מיהא דעת הש"ך דוקא כיון שנכתב קודם חתימת העדים משום שלא להשביע לא עביד כולי האי ולקמן יתבאר עוד בס"ד מדעת כלם נלמוד דס"ל כדע' הרא"ש ז"ל דאפי' לגבי הקדשות של הקהל דמשתעי בהו הרא"ש ז"ל שייכא טענת השבעה ושלא כדברי הרדב"ז ז"ל הניתני' למעלה

וראיתי להרב החסיד בס' קהלת יעקב דקפ"ט שהליץ בעד הרדב"ז ממה שתפס עליו הכנ"הג דשאני נדון הרדב"ז ז"ל שאמר כמה פעמים של הקדש הן ואע"ג דבהודה כמה פעמים לא מהני ומצי למימר שלא להשביע כמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל ה"ד לגבי הדיוט אבל לגבי הקדש תפס הרב סברא האמצעית עש"ב ולפ"ד ז"ל הכא בנ"ד אע"ג דחזינן דמ"ש של ת"ת כמה פעמים הוה הא מיהא לא קאי אכל חד ממונא אלא פ"א הא מיהא כי אהדר ודל מינייהו נכסי דידיה וכת' והיה הנשאר לת"ת שדינן לו אכל חדא כאשר משפט כתוב בש"ס בכמה דוכתי דודאי כמה פעמים שסמך הרב החסיד עד ועד לא נתן דבריו לשיעורין וכל דנפיש מחד זמנא כמה פעמים קרינן ליה אלא לענ"ד אין תי' זה עולה יפה דכל עיקר מטרין לא הו"ל להרדב"ז ז"ל אלא דאמירתו לגבוה וכו' והתם מ"ל אמר פ"א או כמה פעמים ועוד בה דמ"ש שא"ל ראובן כמה פעמי' שקנה הבית להקדש אינם אלא דברי יחיד אלא העד הא' לא שמע ממנו אלא פ"א ויהי בדרך שא"ל לשלם דמי הבית