משכנות הרועים קעה

אזדא למימר שלא להשביע אלא דאכתי איכא למימר דמהא לא אירייא דשאני הכא דרב הונא מיירי. הכא במקדיש נכסיי הקדש גמור בוודאי אלא במאי דאהדר ואמר מנה לפ' בידי בעי למימר דנאמן אתקיף ליה ר"כ דילמא דכיון מצי מחיל אשו"פ אמר הכי שלא להשביע וכו' ולא יטול פי' אותו מנה כיון שלא אמר תנו אבל בנ"ד שלא ידענו מההקדש אלא ע"י כת"י מצי למימר שלא כתב כן אלא שלא להשביע ואת"ל נתפס בדיבורו דאמירתו לגבוה וכו' הא מיהא בידו לתקן ע"י חילול אלא דלגבי הודאתו שהם לת"ת דתו לא מצי מחיל ליכא למימר ... . שום טענה וכדכתי' בעניותינו

עוד כתב הרמ"ה ז"ל א"נ איכא למימר דדעתיה . עלויה דאי. קאי מערסיה הדר ביה דאיבעייא לן בפרק מ"ש ולא. אפשו' נכסי בחזקתיה קיימי וכו' ואשתכח דכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע עכ"ל ולפ"ז הו"ל הנך נכסי שהקדיש כיון שאם עמד חוזר כנכסי דידיה נינהו והו"ל הך הודאה דאודי ואמר מנה לפ' בידי כשאר ש"מ שאמר על נכסיו מנה לפ' בידי דאי לא אמר תנו אין נותנין דניחוש דילמא שלא להשביע אמר הכי ושפיר מתקיף ליה ר"ן מדרב ושמואל אבל במקדיש בריא דאינו חוזר נאמן דשלא להשביע לא אמרי' כיון דהדר להקדש אלא משום דבבריא חיישינן לקנונייא והרמ"ה ז"ל לא נתחוורו בעיניו ב' התירוצים הללו משום דמידי הוא טעמא משום דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה לאתזוני מניה ש"מ דסבר דתו לא חיי ואיך יחוש להשבעה ולכי קאי' מערסיה אחולי מחיל להקדש או אהדורי אהדר מניה דלכי קאי' לא הוי בחזקת עשיר עכ"ל ר"ל דר"ה מדלא קאמר ומת ש"מ דמיירי בהשבעת עצמו ולא בהשבעת בניו וכמ"ש במקו' שם משם הרא"ש ז"ל וכן היא גירסת הגמרא

וכ"ע הרמ"ה ז"ל לא מסתברא חייש דילמא מאריך בערסיה ובהדי דמאריך חייש שלא להשביע מפני הגזלנים וא"כ אי אמר מנה לפ' בידי נמי ניחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי נאמן עכ"ל ולא הבינותי זה דכיון דכבר הקדיש כל נכסיו מה השבעה פש גביה עד דתלי נכסיה במנה לפ' ואי מפני הגזלנים אדרבא פרשי אינשי מאיסור' דהקדש טפי מנכסי הדיוט

וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' ל"ב בהגה"ט אות כ"ח שכתב ע"ד הרדב"ז ז"ל הללו וז"ל ואישתמיטתיה למרן ז"ל הא דאמרינן בפרק ז"ב דף ל' הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בתיבה שידה ומגדל וא"ל של פ' הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ופי' כל המפרשים משו' דאפשר שלא להשביע את עצמו אמר כן וכו' עכ"ל אמת הוא שכן כתב רש"י והתוס' שם כמו שיתבאר בס"ד אלמא אפי' לגבי מעשר דהויא הקדש אמרי' שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז ז"ל אלא דקשה לע"ד רישא דקתני שלא להשביע וזה ודאי הפך דעת הרדב"ז אלא דקשה לע"ד רישא דקתני בשדה נאמן אמאי הימנוהו רבנן כיון דאיכא למיחש דאמר הכי כדי שלא להשביע דברישא לא מפליג בין מוסר למערים דאכתי לא מתניא משמע דבכל גוונא בשדה נאמן ועוד ק' לע"ד דחלוקה של מעשר שני הם כי בידו ליטלן מאי הוי בשלמא בחלוקת של פ' הם כיון דמצי שקלינהו ויהבינהו לאותו פ' משו"ה מהימן אלא בחלוקת של מעשר מאי אית ליה למעבד דלמאי יהיב להו אלא לבעלים והשתא נחזי אנן תנא היכא קאי אי איירי במעשר בז"הז הא קי"ל דאינו נאכל אלא פודהו לכתחי' ואפי' מעשר של מנה על פרוטה ומשליכה לים המלח דודאי לאו משנת חסידים היא זו דאפי' בזה"ז פודין בשיוויין כמ"ש רבי' רפ"ב מה' מעשר ע"ש וא"כ חיישינן שפיר דשלא להשביע הוא דאמר הכי דלא מחסר להו אלא פרוטה וא"נ מיירי תנא בזמן הבית דהכי רהיט לישנא דברייתא טפי מדקתני מעות של מעשר דאי בז"הז ליכא אלא פרוטה ואת"ל דאבוהון חסיד היה ופדאן בשוויין אכתי מאי בעו הני מעות לגביה ולהטמינם לשדינהו לים המלח. אלא ודאי דבזמן הבית מתניא ונאכלים לפנים מן החומה ס"וס הו"ל הני נכסי דיתמי נינהו ואינהו דאכלי להו וכו' אכתי מושבע"ים ועומדים הם ואפשר כיון דלא קיימי אלא לאכילה בירוש' ולא להשתכר בהם כמאן דקיימי לאיבוד ולא יחזיקוהו בניו ובני ביתו כעשיר להוסיף על יציאותיו אלא דאכתי קשה כיון דרישא מיירי אפילו במוסר. מדלא מפליג כמדובר א"כ בבית אמאי אינו נאמן בשלמא של פ' הם כיון שאין בידו ליטלם וליתנם לאותו פ' מ"ה אינו נאמן ובמגו דאי בעי שתיק נמי לא מהימן כיון דאי שתיק ומנחי התם לעולם לא יבאו לידי פ' כמ"ש התוס' שם שם אבל בשל מעשר אמאי אינו נאמן כיון דמלתא דאיסורא הוא. ואתה דע לך דבפרק הנזקין דנ"ד איפליגו אביי ורבא באומר לחבירו נטמאו טהרותיו דלאביי כל שבידו נאמן ולרבא אע"ג דהשתא אינו בידו אי אשכחיה ואמ"ל נאמן אשכחיה ולא אמר ליה אינו נאמן והתוספות ז"ל הק' מדאמרי' עד א' שזנתה אשתו ושתק נאמן ותי' דהכא מיירי במכחישו או שא"ל איני יודע אבל התם מיירי בשתיקה דחשיבא כהודאה ע"ש. והשתא ע"כ ברייתא לא במכחיש ולא בשותק מיירי דא"ה ליפלוג וליתני בדידה ואע"ג דאיכא למימר דמשום של פ' הם מפליג בין שדה לבית מ"מ כיון דנ"מ לענין דינא דמעשר במאי עסקי' אלא ש"מ מלתא פסיקתא קתני דאפי' בבא לישאל אם נאמינהו לזה שאמר של מעשר הם כל שאמר שהם בבית אומר להם דאינו נאמן כיון שאין בידו ליטלם א"נ דסתמ' קתני אפילו באומר ליתומים קטנים דלאו בני הודאה והכחשה נינהו ועוד אעיקרא דדינא דאמרינן במכחיש או אומר איני. יודע דאינו נאמן ה"ד לבעל דבר עצמו ובני ביתו אבל לאחרים אסור דלאו כל כמיניה וכמ"ש רבי' ב"י בי"ד סי' קכ"ז בשם רמ"ך ע"ש ובריי' פסיק ותני לא אמר כלום לומר דאינו נאמן בין לבעלים בין לאחרים דמעשר רשאי ליתנו לאחרים כל שאינו בדרך מקח וממכר כמ"ש רבינו שם בפ"ב מה' מעשר ע"ש

וראיתי בחי' לסנהדרין המיוחסות להר"ן ז"ל שם דמפ' בחלוקת שדה במוסר ואפי' בבית לא אמר כלום ואע"ג דע"א נאמן באיסורי' והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר אפשר שעדות זה של מעשר דין ממון יש בו שהמעשר ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות מב' אעפ"י שיש איסור בדבר וכו' ואנכי לא ידעתי מאי ק"ל זל דע"א אינו נאמן באיסורין אלא כשהוא בידו או היה בידו ואמ"ל בפ"א שמצאו או בשותק או באומר אינו יודע כדכתי' לעיל ואם נפשך לומר שקצר במקום שאמ' להאריך ור"ל דלא הוה ליה לתנא למנקט מלתא פסיקתא לא אמר כלום כיון דזמנין משכחת לה דנאמן אע"ג דלא היה בידו ובשותק וכו' הא מיהא עדיין צריכי' אנו למודעי מה הלשון אומ' דין ממון יש לו דהמעשר דין גבוה יש לו וכו' ונהי דמת דחשיב ממון גבוה היינו לענין שאין מקדשין בו את האשה ושלא לחייב הגונב מהם תשלומי כפל