משכנות הרועים קעב

גמירי קרו למתעסק שותף בסתם ואח"כ הראני הבן כת"י אחיו נ"ע ודי"ן זהו מה שיש לי קרן משל אבי תחת רשותי כ"וך ממטבע תונס יע"א והריוח שיזמין השי"ת שיטול אבי ב' שלישים ואני השליש כמ"ש בשטר שיש בינותינו שזמנו בחדש אלול המרוצ' שנת התקמ"ו ליצירה פ' ס"ט ואח"כ כתוב במכתב למר אביו וד'ין תוספ' ביאור שהסך שבצ'אר אזלם ושבעיר טראבליס ושאצל דיין הכל בכלל הסך של הקרן פ' ס"ט עכ"ל אזן שמעה ותבן לה בהודא' הבן שהקרן הוא משל אב ואין לבנו בחלוקה אלא בריוח וכמו ששיערנו בעניותי' בכח משפט הלשון והאמת יורה דרכו ואין לנו עסק בנסתרות ופטפוטי מלין והגיונות מלי דכדי להפקיע כח היורש מן התורה מ"מ במה שיזכה יותר על חלקו ה"ה כשאר אינשי דעלמא ונקרא בזה מוציא ממון מחזקת בעליו ולעולם ידו על התחתונה כמו שמבואר בדברי הפוסקים זיע"א

ואתה דע לך כי יש הפרש בדברי העדים ממ"ש בשטר שביד נכדו למה שחזרו והגידו לפני הב"ד יצ"ו דבשטר כתו' לאמ' ששלח אחרינו ואמר לנו הוו עלי עדים וכו' עין רואה כל לישנא דשטרא בלשון רבים משתעי ואילו בחזרת ביאור דבריהם אמ' שכל א' מהם בא בפ"ע זה שלא בפני זה ולא היתה להם ישיבה אחת בעולם ואע"ג דלענין דינא לא נפ"ל מידי דע"כ ל"פ רבוותא אלא בהודה לפני עד א' ותו לא דדעת הרב המאור ז"ל ורבי' אפרים והראב"ד משמיה דגאון סברי מרנן דאין בהודאה זו כלום לחייב שבועה למי שכנגדו והרמב"ן והרשב"א והמ"מ ושרים רבים ס"ל דקם הוא לשבועה כשאר העדאת עד א' שאע"פי שאינו קם לממון קם הוא לשבועה וכן היא דעת מרן בש"ע סי' פ"א ס"ד אבל כל שההודאה היא בפני ב' אע"פי שלא ראו איש את אחיו הא קי"ל דעדי הודאה מצטרפין כמ"ש מרן בש"ע סי' ל' ס"ו ע"ש אלא שהראב"ד סובר דדוקא בשכל א' מעיד שהיה אחר עמו בשעת ההודאה אלא שהלך לו למד"ה אבל אם עיקר ההודאה לא הודה אלא בפני כל א' לבדו לא שמה מתייא א"כ לפ"ד הראב"ד ז"ל חשיבא הכחשה בעדות העדים הללו דלפי מ"ש בשטר הא' ההודאה היתה בפני שניהם יחד במעמד א' כמש"ל ולפי מה שחזרו ונחקרו דבריהם ע"י ב"ד שניהם אמרו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ונ"מ דלדעת הראב"ד הודאה זו מגן שויא אלא דבלא"ה דברי הראב"ד הללו מעיד עליהם ה' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ב כי לא מצא להם חבר ע"ש ועכ"פ עדים גופייהו לאו שפיר עבוד לשנות את הידוע אצלם ולהעיד מה שאין כן חלילה ואע"ג דלאו כ"ע דינא גמירי מ"מ לא היה להם אלא להציג ולסדר הדברים כהוייתן ולא לחדש דבר מעתה ובפרט מהנך טוב'י ואנא דחכימי שופרא דשטרי ומקראות שאין להם הכרע ולשון מדברת גדולות צחות ומצוחצחות וכל העם מקצה יעידון יגידון כי האב הלזה לאו בעל דברי' מתמול שלשום ואף כי אחרי ניטל רוב המדבר אכן חליינו הוא רומז ונרמז טען ברמ'ז בדוחק ובצער באין מבין ואתמהה איך ביום ההוא הופיע עליו נה'רה וכח הדיבור אשר שלט יביע אומר ה'ן או'מר וה'ן דברים המושכין את הלב הס כי לא להזכיר וכבר מלתא אמור אזהרה שמענו מפי סופרים ומפי ספרים כי אין לעדים של הצוואה לשנות ולתרגם דברי המצווה אפי' מלשון לעז או א' משאר הלשונות ללה"ק או זולתו רק יכתבו הדברים בצביונן וקומתן ככל היוצא מפיו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ודייני הזמן יורו את דבר המשפט כפי אשר יורו להם מן השמים וה' הטוב יכפר בעדנו כיר"א

הדרי בי לענין דינא דהאי שטרא אמינא בר מן דין ומן דין ממה שהוכחנו מהשגרת לשון השטר למימינים בו שפתיו ברור מללו כי לא היתה הודאת האב בשות' אלא בחלוקת הריוח אבל בעיקר קרן שבכיס אין לבנו שום שייכות אלא לאב ולזרעו אחריו כמו שנאמר והמתעקש בזה צריך להביא ערבים נאים להוציא ממון מהיורש מן התורה בתסקופי מלין ואמרי לה כ'די ומה גם בהגלות נגלות כתי' בנו והאב מילא את דבריו וביא'ר עליה מה שהוא בכלל הקרן מעתה נסתלקה החקירה ויסכרו מעינות המחלוקת ותהי האמת נהד'רת והאמת יורה דרכו והנה בעתה שמעתי אומרים כי עדין יד החולק נטויה לומר נהי דעיקר השות' לא היתה אלא בחלוקת הריוח כמ"ש בכת"י הבן והאב כמדובר הא מיהא מצי נכדו למימ' דבשעת הצוואה נטתה דעת האב נפשו אותה לזכות את נכדו בעיקר נכסיו ושוייה שותף בקרנא ופירי מחוט ועד שרוך נעל ושפיר מצי זכי בהאי הודיתא דקא מודה קמי הני סהדי ואני שמעתי ולא אבין מי שם פה לאדם לערוך ולבדות דברים הדברים פטומי מלין להוציא מן המוחזק בממון מדינא דאורייתא ולהחזיק ביד המקבל בהאי הודיתא דנפק הרי זה נשבע לשנות את הידוע ועוד בה כי לשו' השטר מכחיש זה הרי שלך לפניך ראשית אמריו ותחלת דבריו הלא תדעו שבני היה שותף עמי ואותה השותפות נמשכת עם בנו אחר שנפטר בני ונמשכת עד עתה יורה יורה דלאו מלתא חדתא קעביד אלא ממה שהיה בנו שותף עמו אחרי מותו הכניס את בנו במקום אביו וממשמשת והולכת עם נכדו כאשר היתה באמנה עם בנו ואין כל חדש וכיון שנתבאר באר היטב אופן השות' בין האב לבן במכתב לאמר דאין לבן אלא בריוח ממילא מה שהמשיך השות' עם נכדו במקום אביו לא עדיף איהו מגברא דאתא מחמתיה. ותו אמינא דכי יהבינן להו כל דילייהו דהאב השתא אהדורי קמהדר ביה ובעי למזכי לבר בריה בהאי תפקידתא דש"מ אכתי לא איפרוק מחולשא דלדעת מרן בש"ע סי' פ"א סי"ד אע"ג דבאומר אתם עדי תו לא מצי למטען טענת השטאה הא מיהא טענת שלא להשביע את עצמו אכתי מצי טעין ועיין מ"ש הסמ"ע שם ובס"ח ואעפ"י שה' ש"ך ז"ל חלוק הוא בדבר כמו שהאריך שם ע"ע אנו אין לנו אלא דעת מרן בש"ע לפום מאי דשמיע ליה ה' סמ"ע ואם נפשך לומר דע"כ לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא כשהודה שיש לו ממון משל אחרים אבל כשהודה שהם של בנו מושבע. ועומד הוא דמה ראה האב להשביע את בנו זה ולא חש לקמחיה וח"ש בראשו על בנו האחר אלא ש"מ דקושטא קאמר ולא שלא להשביע את בניו הוא דקאמ' הכי. הא נמי ליתא דחשי' ליה בנו מבן בנו דאינו דומה בנו ממש לבן בנו ואע"ג דאמרינן ביבמות דס"ב בני בנים הרי הם כבנים וכו' התם לענין קיום מצות פו"ר הוא דאמרי' הכי אבל למלתא אחריתי אינם כבנים וכ"כ רשב"ם ז"ל בפ' מ"ש דקמ"ג ע"ב אהא דתניא המודר מן הבנים מותר בבני בנים ע"ש ועוד ראיה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אמרי' ואצל בן בנו לא אמרי' דאשכחן גבי המזכה לעובר לא קנה ובמזכה לעובר דידיה קנה וטעמא רבה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וחפץ למען צדקו וכ' הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' ב' דדוקא בנו אבל בן בנו כאחר דמי ופסקו מור"ם בסי' ר"י ע"ש בה' סמ"ע מ"ש שם ואע"פי שה'