משכנות הרועים קנו

אסור לדור עמה בחצר והיא נידחית מפניו אפ"ה אם היתה החצר שלה הוא נדחה מפניה כדאיתא בפ"ב דכתו' דף כ"ה ובטוש"ע אה"ע סי' קי"ט אלא ש"מ דהרי"ף והרמב"ם מודו דהיכא דהמדור של אביו או קרוביו אע"ג דאינהו מגלגלי המריבה ומריעין ומצירין אינם נדחים מפניה ודייני' לה כדין המגורשת וכדעת הראב"ד בזה אבל במה שהפריז על המדה לומר דאם החצר של הבעל והוא רוצה בעמידתן שומעין לו הדבר קשה לשמוע. וראיתי לה' מגדל עז שכ' שגם מלשון רבי' משמע כן ממ"ש שיכנסו אצלי ויפה פי' והפשרה שעשה נכונה היא וטוב לעשות עכ"ל. דעתו ז"ל דרבי' מיירי בחצר דידה ומה"ט הם נדחים מפניה ומסייע למילתיה ממ"ש רבי' שיכנסו אצלי ויותר הי"ל לדקדק ממ"ש שאין כופין שיבואו לרשותו הרי דחשיב ליה למדור רשות דידה ולפ"ז גם חלוקת האיש שאמר א"רץ אע"פי שהמדור שלה ולא נת"ט לדבריו אלא א"רץ שומעין לו ואילו גבי אשה שאמרה אין רצוני אע"פי שהמדור שלה אין שומעין לה עד שתתן אמתלא לדבריה. ומה שדקדק בדברי רבי' ממ"ש אצלי אדרבא ממ"ש ואיני שוכנת עמהם תידוק איפכא ממ"ש עמהם ולא כתב אין רצוני שידור עמי כדכת' ברישא אין רצוני שיבואו אצלי אלא שמעי' מינה דרבי' קרי' למדור רשות שתיהם שקולים הם וכדכתי' ולפ"ד ז"ל היכא דהמדור שלו לא גלה רז זה רבי' היכי לדיינו דייני להאי דינא. ומה שקילס הפשרה שעשה הראב"ד ושטוב לעשות לא ידעתי מה טיבה שיהיו חייו תלואים בבקשה שלא יצערו אותה והיא צוחה כרוכיא מצירין ומריעין ולית מאן דישגח בה. והגאון קרי בחיל לחיים ניתנה והלואי דהוו עבדי כמנהג הב"ד שכ' הרי"ף ולא לתלות חייה בדרך בקשה וע"ז כ' המ"מ וא"א אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נר' לב"ד שהם מריעין ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לא לא כל הימנה ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה ולפיכך אינה יכולה למחות בידו אלא בטענה זהו דעתי עכ"ל והנר' דהמ"מ ז"ל מוכח ודאין דהיכא דהמדור שלה כגון שהוא מנכסי מלוג תיסגי לה בטענה גרידתא לדחותן מלפניה כדקי"ל גבי מגורשת כדכתי' אלא כשהמדור שלו ואפי' בתורת שכירות בזה יפה כח הבעל מכח האשה אע"פי שהבעל חייב ליתן לאשתו מדור מ"מ חשיב שפיר דידיה יפה כחו מכחה אמטו להכי לא מהימנא בטענה גרידתא דמריעין ומצירין וגם גורמין לה קטטה עם בעלה ולכשיתברר הדבר לב"ד שכדבריה כן הוא דינא הוא שאם המדור שלו אם רצה לדחותן מוטב ואם לאו ישכיר לה מדור במקום אחר ואופן הבירור הוא על ידי העדאת השכנים ואם הם דרים במקום דלא שלט' ביה עינ' או שדרין בבית אחר יעשו הב"ד כמנהג הב"ד שכ' הרזף ולחקור ולדרוש כפי השגת שכלם ולא באומדנות. חדא דהא איכא דררא דממונא ברבוי ההוצאות במזונות ואביזרייהו וכללא הוא דהאידנא בי דינא לא מפקי ממונא ע"פי האומדנות כמ"ש הרי"ף בפרק הכותב משמיה דגאון והרמב"ם בפ' כ"ב מה' סנהדרין וטוש"ע סי' רפ"ז ע"ע ומה נענה אנן יתמי דיתמי ועוד בה דקא ממנעה ליה ממצות כיבוד א"וא ומוראם כי רבה היא והגאון שהביא מהר"ם מיירי באחיו ואחיותיו של בעל ומ"מ כ' המ"מ זהו דעתי ולא כ' דעת המחבר כמנהגו הטוב נר' דלא פסיקא ליה בדעת רבינו דא"ל דרבי' מיירי במדור שלה וכדשמיע ליה לה' מגדל עז משו"ה בטענה לחוד סגיא. וראיתי לר' ירוחם במישרים נתיב כ"ג ס' חמישי שסידר דברי הרמב"ם ברישא ואח"כ כ' משמיה דגאון דשומעין לה ואם לא יוציא ויתן כתובה ומסיים בתשו' הרי"ף היא העולה בראש אמיר ע"ע. ולפי הנר' מר אמר חדא ומר אמ"ח ופליגי דהגאון והרמב"ם סברי מרנן דשומעין לה וא"צ לבדוק אחריה ואילו הרי"ף סבר כמנהג הב"ד להעמיד להם אשה נאמנת ולא מפיה אנו חיין ובמאי דכתי' בדעת הגאון והרי"ף והרז"ה דבמאי דקא טענה קושטא קאמרה כלהו רבוואתא כחדא שריין וקול הטו"ר נשמע בס"סי ע"ד וז"ל כ' הרמב"ם וכו' האומר לאשתו א"רץ שיבואו וכו' שומעי' לו וכו' שאין כופין וכו' וכן היא שאמרה א"רץ וכו' שאין כופין וכו' עכ"ל בחלוקה זו השוה מדותיו בין כשהבעל אומר א"רץ ובין כשהיא אומרת א"רץ דשומעין להן באמירה קלה ואפי' בלא טענה והשמיט מדברי הרמב"ם חלוקת באומרת איני שוכנת עמהם וכו' ומדבריו ז"ל למדנו דסובר בדעת הרמב"ם דלא בעי שתטעון מריעין ומצירין אלא בחלוקת שאיני שוכנת עמהם דבעיין למדחייא להו מקמה או דליכוף לבעלה למיגר לה מדור במקום אחר דמטי ליה טלטולא דגברא וכדומה. אבל לשלא יכנסו אצלה דלא מטי לבעל פסידא באמירה בעלמא סגיא. ומרן בב"י כ' דמ"ש הטור וכ' הרמב"ם ע"ס הסימן הכל הוא בפ' י"ג וכו' והעתיק כל דברי ה' המגיד הנאמרים באמת על דברי רבינו ז"ל ולא העיר ז"ל על שהשמיט הטור חלוקת איני שוכנת וכו' דצריכה ליתן אמתלא לדבריה ואנא חזיתי לה' מוהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' ן' נשאול נשאל באשה שהיתה דרה עם בעלה בבית אביו ואמו ותבעה לבעלה לדין שיוציאנה מאותו הבית שאינה רוצה לדור עמהם וחקר הדיין מן השכנים אם אביו או אמו מצערין לה ולא נודע שהיו מריעין לה כלל אם היא נאמנת על עצמה לומר שאין מתנהגין עמה כהוגן וחייב הבעל להוציאה לדור בבית אחר או לא ואת"ל שהיא נאמנת אם הודית שאינם מצירין לה אלא שרצונה לצאת מביתם אם יכולה לצאת בשאט בנפש כרצונה או לא ע"ש הנה הס'פק הב' לדעתי לא ניתן לישאל דהגאון והרי"ף והרמב"ם כ"ע מודו דדוקא בטוענת מריעין ומצירין כדבר האמור אלא דשם בתשו' הביא דעת מי שסובר דלא הוצרך הרמב"ם לטענת מריעין ומצירין אלא לדחייתן שלא יבואו אצלה אבל לחלוקת איני שוכנת עמהם בחצר אלא שיוציאה לדור במקום אחר אפילו בלא טענה שומעין לה וכופין אותו ע"ש. אחהמ"ר אין זה מתקבל בדברי הרמב"ם דלפ"ד האי טעמא דקא יהיב רבינו אלפני פניו. ועוד בלשון הטור מכחישו שהעתיק דברי הרמב"ם בדחייתה לקרוביו שלא יבואו אצלה ולא כתב דקא טענה מריעין ומצירין דוק ותשכח דמוכרח לומר דס"ל להטור דלא קא יהיב הך טעמא דהרמב"ם דמריעין ומצירין אלא לחלוקת שאיני שוכנת עמהם ומסתבר טעמיה דבדחייתן מפניה ליכא לתא דדררא דממונא אבל להוציאו מבית אביו ולדור במקום אחר מטי ליה פסידא דשכירות הבית ורבוי ההוצאות משום הכי בעיא טענה אלימתא וכמו כן השיב הרב ז"ל ועוד הביא הרב ז"ל שם תשו' להרשב"א כ"י וז"ל דמדינא האשה חייבת לדור עם חמיה וחמותה כי הבעל חייב בכבודן ובמוראן ואינו רשאי ליפרד מהם והביא ראיה ממה שאמרו בתלמוד בפ' אע"פי שאינו כופה אותו לעמוד לשרת בפני אביו ובפני אמו ובודאי כשהיה